אם אאמין בעצמי ,
זהו המסר שהסרט 'אביבה אהובתי' מעביר לכל אותך אנשים קטני אמונה וביטחון עצמי (למשל:אני)
ומראה להם שיש עוד תקווה אם יתאמצו מספיק בשביל להגשים את עצמם.
הסרט מדבר על חייה של אביבה ,טבחית קשת יום מטבריה,המתמודדת עם אינספור קשיים שגורמים לה בסופו של דבר להפסיק את תהליך כתיבת ספרה הראשון ולוותר על חלומה להיות סופרת מפורסמת, קשיים מצד המשפחה,הטיפול המתמיד באימה המשוגעת,בעלה המובטל ,קושי בפרנסה ועוד הפתעות שלא משאירות מקום לשיעמום.
לפניי שהיא מוותרת היא מנסה להיעזר בפרופסור מכובד אשר תומך בה בכתיבת הספר ,דבר אשר לא עולה יפה ומוביל בסופו של דבר לניצולה על ידו.
לקראת הסוף כשהכול מסתבך יותר ומסתבך פחות היא לוקחת את עול המשפחה על גבה מתקנת הכל ומתיאשת מעצמה,בסוף תוכלו להתרווח עם הפי אנדינג מהספרים שישאיר אתכם עם חיוך קטן של תקווה וזוהר בעיניים.
הסרט בפשטותו הישראלית ובעממיות הניכרת בו החזירו אותי לעבר, משום מה כל דבר ישראלי הומני ואף ברברי מחזירים אותי לעבר ומזכירים לי שפעם הכל היה קצת אחרת,
פשוט יותר ולא תל אביבי מלוקק,
למרות שהוא מדבר על ההוה ולא על השנים עם חסך הדור השלישי (שאין לי), יש בו את המוטיבים הנכונים שנותנים את האוירה הנכונה, שכונות, ערסים ואימא אחת משוגעת זקנה ותמימה כזאת שמאסה בשיעמום היומיומי ומאשפזת את עצמה במוסד למשוגעים
שם היא מבשלת למאושפזים ופורחת יותר מתמיד,
דמות כובשת ,נורא התחברתי אלייה אולי בגלל הילדותיות הזאת שיש בה
אפילו בגלל שהיא משוגעת.יש בה אמת שלא מפחדת לצאת למרות שהיא יוצאת בחוסר טאקט מביך,
והעובדה שהיא בעולם משלה שלא מצריך בו את הכלל שאין בו חוקים שיש לה את החופש שלה בכלא החיים
הקסימה אותי,למרות סלידתי ממשוגעים.
עוד מחשבה מוזרה שהתעוררה לי האמצע הסרט, שהיא לא כל כך מוזרה אם חושבים על זה,שכאשר מראים לי שכונה עם ערסים ואנשים כאלה קשי יום ,לא מודרנים וחדשניים אני נזכרת במשפחה שלי שנמצאת אי שם במין עיר שנדמה לי שלא שונה מכל עיירת פיתוח בדרום, ואני בוהה ונזכרת כמו בסרט ישן בתמונות ילדות שמזכירות לי שפעם היה נורא פשוט
והיום, היום אני מקווה להגשים את עצמי ,יום אחד,כמעט כמו אביבה כאן , רק עכשיו עם יותר השראה.
