אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא... 
|
| 9/2003
יש דאגה ויש דאגה...
אהוב ליבי נסע אתמול לערב זיכרון של קרוב משפחה.
אני נשארתי בבית, על מנת לנצל את הערב ללימוד.
היה לי מאוד נחמד להעביר כך ערב שקט בבית, כשהחוברות והדפים מצידי האחד, והמחשב וה-ICQ פתוחים מעברי השני.
בגלל שבעלי בתקופת חופש, אין כמעט מצב בו אני לבד בבית.
הוא נמצא שם כל הזמן, וכיף לי שהוא שם כל הזמן, אבל מדי פעם.... לא אכפת לי לבלות קצת לבד בבית.
מאוד נהניתי להכין את העבודה
(הספקתי רק את השאלה הראשונה, בגלל שה-ICQ היה פתוח ודברתי עם כל מיני אנשים יקרים).
בחצות חזר אהוב ליבי,
ומיד ניגש לחפש את הטלפון האלחוטי.
"בשביל מה אתה צריך עכשיו טלפון?", שאלתי.
"ההורים שלי ביקשו שארים אליהם טלפון כשאני מגיע, לוודא שהגעתי בשלום".
"אוף, חשבתי שדברנו על זה שלא צריך להרגיל אותם שאתה מצלצל כל הזמן."
ההורים של אהוב ליבי מאוד דאגנים. אמא שלו במיוחד.
היא לא ישנה בלילות כי הוא דואגת לו שהוא מובטל, לא ישנה בלילות כי היא דואגת לאחותו.
איך אפשר ככה? זה משגע אותי לפעמים.
הם נעלבים אם אנחנו לא מצלצלים כל יום,
ואם במקרה נכנסנו לסרט ולא היינו זמינים באף טלפון או פלאפון כי אין שם קליטה, כשנצא מהסרט תחכה לנו הודעה לחוצה פחד: "חיפשנו אתכם ואתם לא עונים, בבקשה תצלצלו, לא משנה מה השעה, כדי שנדע שהכל בסדר."
אמרתי לאהוב ליבי שהוא כבר לא ילד, ולא מקובל עליי שהוא צריך לתת דיווח להוריו כשהוא מגיע הביתה.
הוא כבר לא גר איתם, והכל ענין של הרגל.
אם נרגיל אותם שאנחנו לא מצלצלים, הם לא יצפו לכך וגם ידאגו פחות.
אז הוא ענה: אבל מה את רוצה, הם דואגים לי...
ואני אומרת- יש דאגה, ויש דאגה.
הדאגה של ההורים שלו היא דאגה חונקת מדי לטעמי.
ואם כבר אנחנו בענייני חמות,
לא נראה לי שבתקופה הקרובה אתנדב לקחת את חמותי טרמפ.
סיוט.
פעם אהוב ליבי ואני הסענו אותה לאזכרה.
אני נהגתי.
כל הדרך היא קיטרה והייתה בלחץ וביקשה ממני לא להסיט את העיניים מהדרך.
כשביקשתי מאהוב ליבי במהלך הנסיעה לקרוא משהו שקיבלתי בעבודה, היא דרשה שלא יקרא במהלך הנסיעה כי הוא צריך להסתכל על הדרך...
אמרתי : אבל הוא לא נוהג, אני נוהגת..
ענתה: לא, גם הוא צריך להיות עירני ולהסתכל על הדרך..
הקשיתי: ומה קורה כשאני נוסעת לבד הביתה ואין לידי מישהו נוסף שיסתכל על הדרך?
זה שהיא לא סומכת על עצמה בעניני נהיגה, ונוסעת רק ברדיוס של ק"מ מהבית שלה,
לא אומר שמותר לה לא לסמוך על אחרים ולהעיר להם.
אני ממש נעלבתי, אבל היות ואני מכירה כבר את שגעון הדאגה שלה, לא אמרתי כלום.
ואחרי שקצת קיטרתי על חמותי, אני חייבת לסיים בנימה אופטימית,
כי מעבר לדאגנות שלהם הם אנשים מקסימים ולא הייתי מחליפה אותם בחם או חמות אחרים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
