הגיע הזמן שאני יפנים מה שכתוב למטה לא?

זהו,התגברתי.

הכעס התפוגג ובמקומו סתם ריקנות...

כבר פעם ראשונה(מאז אוגוסט) שאני יכולה לשמוע שירי אהבה בלי להרגיש כלום.

כבר סלחתי לכולם, אפילו לאנשים שאני לא מדברת איתם שנה וחצי בגלל דברים שטותיים.

אין לי כבר כוח לכעוס,הבנתי שאני לא מרוויחה מזה שומדבר.

בחצי שנה האחרונה אני כבר לא יכולה להכיר את עצמי, אני לא אותו בנאדם שהיה לפני חצי שנה.

לפני חצי שנה הייתי היפראקטיבית, ביישנית,פתטית,אינפנטילית....

ועכשיו הפכתי לבנאדם יותר בוגר ורגוע. לא מתעצבנת ישר על כל מילה,ולא לוקחת ללב משפטים חסרי טאקט.

סופסוף השלמתי עם עצמי, כי הייתי בתקופת סכסוך ארוכה מאוד.

Way back when I was just a little bitty boy
Living in a box under the stairs

I really feel
I'm losing my best friend
I can't believe
This could be the end

תשכחו מה שרשמתי בפוסט הקודם על המצברוח ה"נהדר" שלי.

אני מרגישה כמו זבל.. שנזכרים בי רק כשצריכים משהו ובשאר הזמן נותנים לי להירקב.

אני שונאת אתכם כלכך, אנשים שחשבתי שהם החברים הכי טובים שלי נוטשים אותי בשדה הקרב...

בתקופה הכי קשה שלי.

רק פתאום, במקרה נזכרים בי פתאום...היה נחמד שהייתם מתעניינים לפעמים. אתם קוראים לי "חברה טובה" ואני קוראת לכם אותו דבר, אבל יש הבדל מאוד גדול בין מעשים למילים רק עכשיו פתאום שמתי לב כמה ההבדל גדול.

לא נראלי שתשימו לב.. אבל כן, נעלבתי.