אני כתבתי את הסיפור כהשראה מחברה שלי..

מקווה שתאהבו:

היום אני נוסע.

אבא,

המילה גורמת לי להרגיש כל כך הרבה דברים בלב,

כל כך כאב...

כל כך צער...

אני הייתי בת עשר,

בת עשר שלא הבנתי כלום..פשוט כלום,

תמימה..

היה לי אבא,

אבא היה בצבא הקבע,ואני בקושי ראיתי אותו

אבל כשהיה חוזר,אני והוא היינו תמיד ביחד...

הוא היה המלאך שלי,הגיבור המושיע,

הוא היה מן דמות אצילית בחיים שלי,

כי הוא סיכן את חייו בשבילנו בשביל אזרחי המדינה..

אני הייתי סופרת את הימים השעות ואפילו את הדקות עד שהוא הגיע הביתה לסוף השבוע,מחכה בשקיקה.

וכשהרגע המיוחל הגיע הייתי מחכה לו ליד הדלת...

בחיוך...בחיוך תמים,באהבה....

והוא היה מחבק אותי,מנשק אותי...

מדבר איתי..

היינו מבלים ביחד את כל הסופי שבוע שלנו,הוא הקדיש לי את כל הזמן שלו..

ואז הוא היה צריך לחזור לצבא,

הוא היה צריך לחזור למלכודת המוות הנוראית הזאת-לעבודה.

אבל אני חשבתי שהגיבור תמיד יחזור,יציל אותי.יגן עלי...

ישמור עליי,כי הרי  הוא המלאך שלי.. לא?

אבל באותה התקופה הודיעו בתקשורת  על חוליית מחבלים,שמאיימת לפגוע בישראלים... בשנת 2000

בדיוק שהודיעו על  האיום בתקשורת הוא היה איתי..

אני לא רציתי שיעזוב,לא רציתי שילך,

רציתי להיות תמיד בזרועותיו,מוגנת.

אבל אני ידעתי-ידעתי שהוא ילך!

התקשרו אליו והודיעו לו להתייצב בבסיס,מפני שהוא היה המפקד.....

הוא הצטווה  לפקד על המבצע במלחמה....

כשהוא סיים את השיחה אני הסתכלתי עליו והוא חייך לי חיוך,חיוך מזייף,כאילו שהוא יודע שזה הסוף...

שאני לא אוכל ליראות אותו יותר..

כשהוא יצא הוא השאיר לי מכתב,

והוא ביקש ממני ליראות את הכתוב רק עם יקרה לו משהו,

רק עם יקרה.....

הוא יצא..

ואני עמדתי צופה במכונית נוסעת עם עיניים דומעות,

מחכה לו שיביא לי עוד חיבוק,

עוד נשיקה אחת לפני שיצא למבצע,

אבל הוא לא חזר..

הוא השאיר אותי שם,בוכייה...

התחננתי לאלוהים,בכיתי,צעקתי,צרחתי-אך כלום לא עזר,

אני צפיתי כל יום בחדשות,

צפיתי בקפידות,אני התפללתי שהוא יחיה..

שלא יקרה לו כלום!

הייתי כל כך זקוקה לקולו,לחום שלו,לחיבוק החם,לנשיקה,הייתי זקוקה לאבא שלי!

אחרי שבוע הוא סוף סוף התקשר,הוא אמר לי שהוא בסדר

 אבל הוא יוצא עכשיו למבצע לעזה כי הוא צריך לעזור לכמה חיילים שנקלעו למצב מאוד מסוכן.

וכשאני דיברתי איתו,ואני ביקשתי ממנו-חד משמעית- שיבטיח לי שהוא יחזור הביתה ביום שישי,

שהוא יהיה איתי תמיד,שישמור עליי תמיד,שיגן עליי

שיחייה,פשוט שיחייה!

הוא לא דיבר למשך דקה,אבל אני המשכתי לבקש,המשכתי להתחנן!!

הרגשת את המחנק בגרוני אני הרגשתי שעוד שניה אני פורצת בבכי מר,

בכי שיוציא את כל הכאב,

כל הצער,

כל הפחד...

אבל כאשר שמעתי את קולו הרגשתי מוגנת,הרגשתי בטוחה..

הוא ניסה לעודד אותי,אבל הוא לא הבטיח אני לחצתי  עליו אבל פשוט לא הבטיח..

הוא אמר שהוא  צריך לנתק כי הוא יוצא למבצע,

כאשר ניתקתי פרצתי בבכי.

וחיכיתי כבר לרגע שאני אשמע את קולו,

שאני יהיה בזרועותיו,

מוגנת...

אבל יום למחרת,אמא עמדה מול מיטתי,

והעירה אותי,וראיתי את הדמעות שבעיניה:

היא אמרה שאבא מת.....

אבא מת כגיבור!

פרצתי בבכי,בכיתי כמו שלא בכיתי בכול חיי!!!!!!!!

אמא סיפרה לי שהוא יצא למבצע עם הגדוד שלו,

והיו שם נערים כל כך צעירים,שבקושי עברו משהו בחיים שלהם.

והאבא שלי-המלאך של ניקלע למצב מאוד מסוכן אם המחבלים שירו עליהם מיכול הזויות,

אבל הוא לא נירתע,

2 חיילים שלו מצאו מחבל אחד,

אבל לפני שהבינו מה קורה,

לפני שהצליחו לירות על המחבל

הוא החל לירות לכול עבר!!!!!

ואבא שלי פשוט רץ אליהם והגן עליהם בגופו,

וחטף ירייה ישר ללב..

והוא הציל את החיים של 2 החיילים,

הוא הקריב את חייו,רק בשבילם

הוא מת כגיבור,אבל נילקח מהעולם..

הוא נהרג,נירצח על ידי מחבל שהמטרה שלו הייתה חד משמעית: להרוג ,לרצוח בדם קר את הישראלים אפילו אם זה יעלה לו בחייו שלו...

הודיעו בתקשורת על המבצע,וכמובן שני החיילים שאבי הגן עליהם...

ופרסמו את השם שלו:תמיר דביר

נילקח מהעולם ב-29 לחודש שנת 2000

יהי זיכרו ברוך...

והיום אני בת 17,

והיום אני עוד ילדה שכולה שאין לה אבא,

אני עוד ילדה בעלת חלל עצום בלב,

חור...

חור שאף אחד לא יכול למלאות ולא יוכל,

כי זהו החלל של אבא שלי...

כי היה לי אבא,והיום אני לבד,

היה לי אבא והיום אני לבד!

 והיום- היום  אני סתם עוד אחת...

ילדה בת 17 שכולה

היום אני פותחת את המכתב שהשאיר אחרי כל כך הרבה שנים,

וקוראת אותו שוב ושוב:

לורנוש חמודה שלי,

היום אני הולך,

היום אני נוסע,

אני נוסע לצבא,

לעבודה.

היום אני נוסע,

אבל לא יודע אם אני אחזור,

אני רוצה שתיזכרי אותי,

ואל תיבכי,

פשוט אל תיבכי..

אני לא יכול ליראות אותך בוכה יפה שלי! אני פשוט לא יכול

איני יודע בוודאות אם אחזור,

אך תדעי שאני המלאך שלך,

ותמיד אני אשמור עלייך,

אני המלאך שלך,

אך ורק שלך!

אני אשמור עלייך תמיד לורן שלי אפילו אם אני חיי או מת....

היום אני הולך..

ולא יודע אם אני אחזור...

היום אני יוצא:

למלחמה על המדינה!

ותדעי שתמיד אני אוהב אותך.....

                          *אבא*

ובתוך המעטפה היה תליון,בצורת לב,

שבתוכו הופיעה תמונה שלי ושלו,

תמונה של שנינו מחייכים,תמונה ששווה אלף מילים,

ובשבילי תמונה ששווה אלף דמעות......

התליון תמיד על הצוואר שלי

התליון שהוא השאיר תמיד איתי,

אני יודעת שאני מוגנת,

כי אבא שלי הוא המלאך שלי....

ואבא עוד אחד שמת במלחמה....