שבועיים בצבא.

שבועיים מתוך טירונות של שלושה חודשים

ואז עוד שלושה חודשים קורס

וקשה וקשה וקשה

השבוע הראשון היה טוב. קצת דומה לקורסים האמת. אפילו פחות קשה היה, והרבה יותר משעמם.

אבל השבוע.

בתחילת השבוע היה מטווחים ואז- שדאות.

מסתבר שאני יורה לא רע. קלעתי 5/5 בבדיקת איפוס. היחידה במחלקה.

הנשק לא משהו. הוא כואב וכבד ולא נוח והכל רק מתעצם כשבאמת משתמשים בו.

שלא לדבר על כמות האחריות שהוא דורש ממני ובכלל, שהצבא דורש ממני. הגיע הזמן להפסיק להיות מעופפת.

אין מוטיבציה אצלנו בקורס.

הרבה הגיעו מהקצין מיון ולא עברו מבחני קבלה. וגם אחרי 10 חודשים בבית זה פשוט יותר קשה להיכנס לזה.

ממוצע הפורשות הוא בערך 10 בשבוע, וזה רק בפלוגה שלי. אנחנו גם 200 במקום 400.

האמת שהמוטיבציה שלי גם נמוכה. לא כמו של כל השאר... יש הרבה תפקידים שאני רוצה פחות כמו,למשל, כל תפקיד הדורש יומיות, אז אני עוד עובדת על עצמי. אבליש בנות שלא מפסיקות לבכות. אחת הבנות האהובות עלי הולכת לצאת מהקורס בגלל הנשק. היא פשוט לא מסוגלת לירות בו. כל המטווחים בכתה. אני מבינה אותה.

זה לא צעצוע הנשק הזה.

השדאות היה נורא. לרוץ בדיונות ולסחוב דברים שכבדים ממני פי 2. לישון באוהלי סיירים בגשם וגם להקים אותם 3 פעמים- פעמיים ב4 בבוקר.

מלא בנות לא יכלו להתמודד בלחץ הנפשי אבל הפיזי הוא דווקא זה שמעיק עלי.

מבחינה פיזית עשיתי דברים שלא ידעתי שאני מסוגלת לעשות. אבל זה כל כך קשה. והגב שלי כ"כ כואב.

אני מסתכלת על המכיות שעושות הכל איתנו ולא מתלוננות ולא מבינה- איך אני אצליח להיות כמוהן?!

כמות האחריות הנדרשת היא לא נורמלית- אפוד וקסדה וקיטבג ואוהל ונשק ומימיות ומחסניות ועוד אלף ואחד דברים. ובנוסף לזה גם אחריות להגיע בזמן וללמוד את השיעורים.

קשה לזכור להיות אחראי לעצמך. במשך יומיים פשוט שכחתי למרוח קרם הגנה. זה נשמע דבר פעוט. אבל זה ממש חשוב לי ואני בד"כ כלל לא שוכחת והעובדה היא שממש נשרפתי.

עוד משהו זה ששכחתי זה ללכת לחושב כזהייתי צריכה.

קשה להיות אחראית לעצמי עם כל כך הרבה לחץ מסביב.

אולי הצבא ישנה אותי. יעשה אותי יותר חזקה- פיזית ומנטלית.

אני יודעת שאני זקוקה  לשינוי.

אבל זה קשה

יום נפלא, מיקה.