סופסוף!!! כל השבוע אני עובדת על הפרק הזה ועדיין הוא לא יצא כמו שאני רוצה..

טוב, מקווה שאתן תהנו

יצא ארוך במיוחד

*אני כבר אומרת שהפרק הבא לא יהיה ממש בקרוב כי שבוע הבא עמוס מבחנים!*

קבלו בכיף :

~~~~~~~~~~~~~~~~

בית הקברות נמצא כמעט במרכז העיר, זאת הייתה שעת ערב מוקדמת למזלי ולא היה חושך מפחיד שימנע ממני ללכת.

קטפתי פרח בדרך, מרגיש לי לא נוח לבוא לבקר את אמא בידיים ריקות.

קשרתי את ג'סי עם הרצועה לשער הגדול שבכניסה והתקדמתי לעבר החלקה המוכרת.

'רונדה מילר אשת בנהרד ואם ורוניקה 1959-1989' השם ושנת הלידה שלי שחרוטים על האבן תמיד מעבירים בי צמרמורות.

"היי אמא" אמרתי בקול והעברתי את ידי על אבן השיש האפורה. כבר הרבה זמן שלא ניקיתי פה.

הנחתי את הפרח בעדינות על הקבר והתיישבתי על החצץ, בפינה הקבועה שלי.

"הנה אני שוב פה.. אני מקווה שאת לא נעלבת שאני באה רק כשמעיקים עליי דברים" חייכתי והורדתי את ידיי מן השיש, נשענת עם המרפקים אל רגליי השלובות.

"בזמן האחרון באמת מעיקים הרבה דברים.. נעזוב את הדברים הקבועים כמו הבדידות והמראה שלי.. כל הזמן אני תוהה מחדש למה לא קיבלתי את הגנים שלך.

אבל חוץ מהדברים שמעיקים עליי תמיד, יש לי הרבה מחשבות בזמן האחרון.

התקבלתי לעבודה בבית קפה, מלצרות. רק שאבא לא ידע שאני אפסיד המון לימודים אבל את יודעת איך זה כשצריך כסף.

בכל אופן, הכרתי שם מישהו מאוד נחמד, הוא נראה בגילי והוא קצת טוב הוא.. הוא מיוחד!

אני רוצה להכיר אותו יותר טוב אבל את מכירה אותי, אני מפתחת ציפיות גדולות מדיי ומהר מדיי...

כן, כבר תכננתי את היום שאני אודיע לקתי שאנחנו יוצאים."

"למרות שאני מאוד רוצה אני לא מספיק בטוחה בעצמי כדי להתקרב אליו, חוץ מזה שנראה כאילו הוא בכלל לא מתעניין בי.. מצד שני בקושי הכרנו, יש עוד הרבה לפניי.. אבל מה זה משנה אם אני לא יודעת מה צריך לעשות.. טוב, נעזוב את זה.. אמרתי לך שזה מעיק, אני לא יודעת להחליט בכלל מה אני חושבת ומה אני רוצה.. "

"בלימודים אני נכשלת כל הזמן אבל לאט לאט זה מפסיק להפריע לי, מטרידים אותי יותר מדי דברים אחרים, במקהלה לא קיבלתי אפילו סולו אחד מה ששוב מביא את השאלה אם אני באמת שווה משהו.. אם באמת שווה להשקיע פחות בלימודים בשביל האהבה הזו לשירה.

גם אני רוצה להיות מקדימה ושיראו אותי, גם אני רוצה להצליח."

הפסקתי לדבר לרגע, המחנק בגרון היה מעיק מדיי. נשמתי עמוק, רק לא לבכות ורוניקה!

"עניין החבר תמיד היה ותמיד יהיה מציק. לפעמים אני מסתכלת על דון וקתי או שאני שומעת את הסיפורים שלה עליו ואני לא מפסיקה לדמיין את עצמי במקומה, שגם לי יהיה מישהו שיחבק אותי, שגם לי יהיה מישהו לברוח אליו ולספר לו הכל, מישהו שיאהב אותי בלי גבולות, שיגיד לי שאני יפה גם אם רק בעיניו אני כזו".

שוב עצרתי, גיחכתי לעצמי. את כזאת פתטית ורוניקה.

השמיים כבר החלו להחשיך, ג'סי כבר יותר מדי זמן לבד, גם היא לא אוהבת את החושך.

"טוב אמא אני חושבת שאני אלך, בטח הצקתי לך מספיק" אמרתי וקמתי ברעש גדול מן החצץ.

"את יודעת, תמיד חשבתי לעצמי איך זה מרגיש להיות שם למעלה. במיוחד בשבילך. להסתכל מרחוק על הכל. להסתכל עליי גדלה כשהפעם האחרונה שהחזקת אותי הייתה כשהייתי בערך בגודל של הזרוע שלך".

העברתי את ידי שוב על האבן והשתטחתי על הקבר בכל פלג גופי העליון.

בהחלט כמו שציפיתי ורציתי הצלחתי לקבל המון מחמאות. החיוך לא ירד מפניי לאורך כל המסיבה הלא כל כך צנועה שארגנו במיוחד לכבודי.

טום, כהרגלו, היה מוקף ביותר מארבע בנות במרכז הרחבה ואני הייתי בפינה, מוקף בזרועותיה ושפתיה של אן. אני חייב לציין לזכותה שהיא יודעת לנשק.

ברגע שהאלכוהול החל לזרום בדם הכל נראה הרבה יותר שמח אבל כיוון שזה אמצע השבוע הגבלתי את השמחה, זה ממש לא כיף להגיע לבית הספר עם בחילות וכאבי ראש.

לקראת שעות הבוקר המאוד מוקדמות האורחים כבר החלו להתפזר ואנחנו בסופו של דבר גם מצאנו את עצמנו מחוץ למועדון.

"יש בדיוק ארבע שעות לישון" צעקתי בקולי קולות ברחוב וטום דידה לעברי כשבחורה שמעולם לא ראיתי, כמעט בגובה שלו מנסה לשמור על יציבותה ועל יציבותו יחד.

לקחתי אותו מידיה וסימנתי לה לעזוב אבל טום מיד עצר אותי במבט רצחני "היא שלי" הוא בקושי הצליח להוציא שתי מילים מפיו ומשך בידה בחזרה. אם יש משהו שטום יודע לעשות זה לעמוד על שלו.. ולהשתכר. השילוב של שניהם זה מראה מאוד מצחיק.

אז השארתי אותם לתמוך אחד בשנייה וללכת אחריי, אם זה מה שהוא רוצה שיהיה לו בכיף.

אני אמרתי את המילה שלי לגבי בנות באמצע השבוע.

כשהגענו הביתה הדרכים היו ברורות- אני לחדר שלי ושניהם נשארים בסלון, אני עוד רוצה לישון בכמה שעות שנשארו.

נפלתי על מיטתי ונרדמתי כמו תינוק, שליו וחסר כל דאגות.

בבוקר היה כל כך קשה להתעורר אבל בכל זאת הצלחתי לתפוס את עצמי בידיים ולקום מהמיטה.

"טום?? מה אתה עושה פה?!" נבהלתי וקפצתי כמו מטורף כשגיליתי שבמקום רצפה לרגלי המיטה משתרע גוף ארוך ודק.

"היא נוחרת" הוא מלמל בקול שהרגע התעורר ושפשף את עיניו במרץ. כבר הערתי אותו.

שתיקה קצרה של הלם שררה עד שפרץ מתוכי צחוק גדול, זו לא פעם ראשונה שזה קורה.

יום רביעי היה מתוכנן להיות עוד יום רגיל ושגרתי אבל אני החלטתי להפוך אותו לפחות משעמם ונשארתי לישון בבית בטענה שאני לא מרגישה טוב.

הבית נותר ריק רק בשבילי והתענוג הכי גדול היה ההרגשה ללא מייק הקרצייה שישתלט על השלט של הטלוויזיה או יציק לג'סי.

תמיד האמנתי שהדמות הזאת של האח המעצבן מצעצוע של סיפור מבוססת עליו.

מצאתי את עצמי יושבת בכיף עם ג'סי מול הטלוויזיה בציפייה גדולה למחר.

פעמים מאוד מועטות בחיים ציפיתי ליום שיגיע וכל כך שמחתי שעכשיו יש שני ימים בשבוע שאני מצפה להם. שלישי וחמישי, הימים של העבודה. אני לא אתן לאף אחד להרוס לי אותם.

יום חמישי הגיע כל כך לאט, אולי בגלל הציפייה הגדולה אבל לפחות הוא הגיע ואני הייתי ערה בדיוק בדקה שהשעון צלצל.

התארגנתי במהירות ואפילו הספקתי לקשט את העיניים במעט מסקרה. אם יש משהו אחד ויש רק משהו אחד שאני אוהבת במראה שלי אלו העיניים. לא פעם שמעתי את התיאור "זאת עם העיניים האפורות הגדולות".

יצאתי בשקט מופתי מהבית, אפילו אני לא שמעתי את צעדיי.

בשעה שבע וחצי כמעט בדיוק ורוניקה נכנסה לבית הקפה ואחריה נכנס משב רוח קריר.

בלחיים אדומות וידיים שלובות היא התקדמה אליי ואני חייכתי אליה, מאיזו סיבה מרגיש גאה שהיא לא איחרה.

"בוקר טוב" היא אמרה והורידה את הז'קט הדק שלה.

בית הקפה היה די ריק בבוקר מה שהשאיר זמן לביל ולי לדבר ולהכיר יותר.

היה כל כך כיף, לא רציתי להפסיק את הרגעים האלו.

הוא טען שאני מצחיקה והתעקש לדבר בעיקר על טום, אחיו. מה שהרגיש קצת מוזר אבל לא כל כך הפריע לי לדבר עליו ועוד עם הבן אדם הכי קרוב אליו.

מבחינתי שמחתי לדעת ששנינו בני שבע עשרה, נדהמתי לגלות שיש לו עוד עגיל- בלשון ושהוא וטום גרים רוב הזמן לבד כי אמא שלהם עובדת רחוק. סוג של קנאה בו החלה להתפתח בי. איך שהוא מעז לעשות דברים ושהחיים שלו כל כך קלילים ומהנים. במיוחד קנאה לעובדה שהוא לומד באקדמיה.

הלקוחות המעטים שהיו בבית הקפה כבר נעלמו ונשארנו רק שנינו, מדברים, צוחקים ונהנים. עד שהדלת נפתחה ברעש גדול ומבהיל ודרכה נכנסה לא פחות מאשר אן שפר.

היא נראתה טוב מתמיד, עם אף מורם כמו תמיד והתקדמה לעברנו בצעדים מהירים כשביל קם לכיוונה.

לקח לי כמה זמן לקלוט את המתרחש אבל ברגע שראיתי את שניהם צמודים אחד לשניה בכל דרך אפשרית הרגשתי צביטה כזאת גדולה בלב.

"ורוניקה תכירי, זאת אן חברה שלי" ביל אמר ואני בלעתי את המחנק בגרון בבת אחת מתחילה לנסות להעלות חיוך על פניי.

חברה.. איך לא חשבתי על אפשרות כזאת?!