היא.. דווקא היא.. אן שפר.. ביל שלי.. ביחד.. חברים..אין סיכוי.. מטומטמת.. המילים התרוצצו בראשי בלי מנוחה, הרגשתי כל כך.. כל כך רע.

קמתי בכדי לסיים את ה"היכרות"  בנינו. היא תקעה בי מבט מתנשא כמו שרק לה יש ואני הבטתי עמוק בעיניה. חורקת שיניים מרוב תיעוב אבל לפניי עדיין דבוק חיוך חביב.

ממש ברקע התנגנה מנגינת המערבונים ובכיסינו היו אקדחים שרק מחכים שאחת מאיתנו תשלוף אותם ותעשה בהם שימוש ראוי מלווה במשפט "אין בלב של ביל מקום לשתינו" או משהו בסגנון.

"אתן מכירות?" ביל שאל אחרי שניות ארוכות בהן קרב המבטים לא הוביל לשום מקום.

"לא" היא אמרה במהירות שיא עוד לפני שבכלל הצלחתי לקלוט את השאלה. מה לא?! על מי היא עובדת!?

"אז איך אמרת שקוראים לה?" היא כמעט לחשה צמוד צמוד לשפתיו כאילו היא יודעת שככל שהקרבה ביניהם יותר גדולה כך כאב הלב שלי גדול יותר.

"ורוניקה" ביל השיב באושר מוזר והתנתק מאחיזתה. הוא בצד שלי. חייכתי לי חיוך ניצחון.

"נעים מאוד" היא אמרה בנימה הפוכה לגמרי מהמילים שיצא מפיה והושיטה את ידה ללחיצה.

לחצתי את ידה בנועם והתיישבתי אחריה בחזרה על הכסא שלי.

"אני אביא לנו משהו לשתות" ביל הודיע ונעלם מהאזור. הנוכחות שלו הרגיעה אותי.

אם הוא לא היה שם כבר מזמן הביטחון העצמי המועט שנותר לי היה נדרך ונמעך לרסיסים על ידי ההעלבות של אן.

"מה את עושה פה?" שאלנו שתינו בתיאום מדויק. עצרתי את עצמי במאמץ כל כך גדול שלא לצחוק.

תישארי רצינית ורוניקה!

"אני שאלתי קודם" היא אמרה בחוסר סבלנות והחיוך שהיה מקודם נמחק מפניה כלא היה.

"אני עובדת פה" השבתי, מרגישה שניצחתי.

"תיזהרי ממני, לוזרית, תתרחקי ממנו!" זה היה האיום הכי מאיים שקיבלתי אי פעם. מילא האיומים של מייק של להתרחק מטלוויזיה או מהחדר שלו אבל מביל..? איך אפשר?!

בפעם הראשונה מכל הפעמים שאן נכנסה לבית הקפה בהפתעה הייתי שמח.

הייתי נרגש להכיר לה את ורוניקה. אלוהים יודע למה.

היה נראה כאילו הן מתחברות מהר מאוד.

הלכתי להכין לנו איזה משהו חם לשתות והשארתי אותן לשיחת בנות או מה שהן עושות.

חזרתי עם שלוש הכוסות והבנות כנראה כבר הפכו לחברות טובות.

אן צחקה בקול וורוניקה חייכה, הרגשתי גאה.

"מצחיקה ה..זאת שלך" אן אמרה ולקחה מהר מידיי כוס אחת.

"כן.." הסכמתי והגשתי לורוניקה כוס אחרת. היא נראתה פחות משועשעת אבל עדיין חייכה.

המצב החל להראות קצת מוזר.

"נו.. אז הכרתן?" התעניינתי ומבלי שאפילו סיימתי את השאלה קיבלתי את הסכמת שתיהן.

משהו באמת מוזר.

המשכנו את השעה הקרובה בשיחה לא ממש מעניינת כשרוב הזמן ורוניקה לא הייתה שייכת אליה, היא העדיפה לשרת את הלקוח או שניים שנכנסו כל כמה דקות.

אני הייתי צריך להכין את הקפה כך שאן הייתה היחידה שנשארה לשבת לבד מדי פעם.

"בילי מותק אני הולכת, אתה בא?" אן נעמדה לפתע מאחורי הדלפק.

"יש לי עוד שעה" השבתי כשמלוא תשומת ליבי בחלב הרותח שהופך לקצף.. איזה צליל, איזה צבע.

"אז ביי מתוק" הרגשתי נשיפות חמות על ערפי שמיד התקרבו לשפתיי והפכו לנשיקה אחת גדולה. מישהי החליטה להיות חושנית היום.

"ביי" התנתקתי משפתיה והפעם תשומת הלב הייתה לפניה בלבד.

"אני מעדיף שאת שמה שחור" אמרתי כתגובה לתנודות עפעפיה המשוחות בצללית ורודה.

היא כזאת.. כזאת זקוקה לתשומת לב כל הזמן! חשבתי לעצמי בעודה יוצאת מבית הקפה בתנועות אגן קטנות וחושניות.

תמיד היא הייתה כזו, צריכה שכולם יסתכלו רק עליה. בין אם זה היה בשיעורים או ביציאות חברתיות, במסיבות או אפילו אצלי בבית. שנאתי את זה כל כך!

אחריה נשארו עוד שני לקוחות. כבר לא הייתה בי את אותה התלהבות לשרת אותם.

ביל עמד ליד מכונת הקפה, הכין קפה, אני ישבתי עדיין בכסא ליד השולחן הפינתי והשקט שרר בכל בית הקפה. שקט של רעשים קטנים. דפי עיתון מדפדפים, מים רותחים במכונה, כוס שמונחת על הצלוחית שלה, דלת מקפיא שנפתחת, כסא שחורק, "הכל בסדר ורוניקה?", ביל מדבר.. ביל מדבר?! פקחתי את עיניי בבהלה, ביל ישב בכסא שמולי. החיוך עלה על פניי בטבעיות ונראה שגרם גם לחיוך לעלות על פניו.

"יש כלים" הוא אמר לפתע והנהן בראשו, איך הוא שומר על השיער שלו חלק כל כך?

"ורוניקה?"

"כן, מה?"

"אמרתי שיש כלים"

ניקיתי את כל השולחנות בזמן שורוניקה שטפה את הכלים המעטים בכיור.

סקרן אותי לדעת מה היא חושבת על אן.

התקרבתי אליה, היא זמזמה לעצמה די בקול, עיניה שקועות בידה שמירקה את אותו חלק בצלחת עשרות פעמים.

"נו, מה את חושבת על אן?" שאלתי והקפצתי את הצלחת מידה, הישר לתוך הכיור וישר לרסיסים קטנים.

"שיט" היא פלטה והחלה לאסוף את החלקים הקטנים מתחת למים הזורמים. היא נראתה מצחיק.

סגרתי את הברז, אולי היא לא שמעה את השאלה.

"עזבי את זה" הוריתי כשהיא נראתה אבודה בין כל השברים שהתפזרו בין ידיה למים.

היא מיד עזבה את הכל והסתובבה אליי. "כן" היא חייכה אליי וניערה את ידיה, מתיזה עליי ועל עצמה את כל המים.

"שאלתי מה את חושבת על אן" חזרתי על השאלה רק שהפעם הצחוק שלי קטע את הרצף בין המילים.

פניה קיבלו הבעה לא ברורה ברגע ששמעה את השם אן והיא בהתה בי דקה ארוכה.

"שאלתי מה את חושבת על אן" הוא אמר וצחק תוך כדי. אפילו הצחוק שלו כזה מתוק.

מה אני חושבת על אן?! אני אגיד לך מה אני חושבת על אן! היא חתיכת כלבה שקרנית! זה מה שהיא!

אני מכירה אותה ואני כל כך מצטערת על כך! היא לא מכירה אותי?! אתה באמת חושב?! היא פשוט מתביישת בזה! כי כל מי שלא מתנהג בדיוק כמוה או איך שהיא רוצה הוא לא לרמה שלה!

אז מה אתה עושה איתה חתיכת מזוכיסט?! אני עדיין בהלם שהראש שלך לא תלוי אצלה בחדר על הקיר כשמתחתיו כתוב 'הוא לא לבש מספיק ורוד' או משהו כזה..

אתה כזה יפה וחמוד, היא בטח לא מעריכה אותך! אבל היא לא יודעת מה יש לה ואתה בטח כל כך אוהב אותה! אתה הולך עיוור אחרי היופי שלה. אני יודעת, זה מתעתע.

אבל תדע לך שבתוך תוכה היא כלבה.