זאת הולכת להיות חפירה אבל כדי שתבינו.. חשוב מאוד שתקראו.

אני לא רוצה להכנס לפרטים אבל במשך כמעט שנתיים אני חיה במציאות לא כל כך פשוטה. מציאות שאני נאלצת להתמודד איתה בכל יום כל היום. זה נטל רגשי שמעיק עליי, מטריד אותי אבל גם פקח לי את העיניים וגרם לי להתבגר מהר מאוד. אולי אפילו יותר מדי מהר.

הבנתי שהסיפור הנוכחי נוצר מתוך תחושה פנימית מודחקת שלי שמושפעת דווקא מהמציאות הזאת.

אני עוברת תקופה מאוד לא קלה (וזה בלי קשר ללימודים, חברים, גיל ההתבגרות) ואחת התוצאות שלה היא קושי לכתוב.

אני לא מצליחה,כמו עם הסיפורים הקודמים, לשבת במשך כמה שעות ולכתוב ברצף בלי הפסקה. אני בקושי מסוגלת לכתוב מילה.

אתמול פתאום נפל לי אסימון עצום והבנתי שהשנתיים האחרונות היו הזוועתיות ביותר והיפות ביותר שאי פעם חוויתי ופתאום הבנתי שהחלק היפה בהן הוא אך ורק באחריותכן, אך ורק בזכותכן.

באמת שהפכתן לי את התקופה הזאת לטיפה יותר קלה כי הסיפורים האלו היו בשבילי מקום מפלט וכל פעם שהרגשתי שאני לא יכולה יותר, ברחתי אליהם. ואתן הייתן כאן, בבלוג, תמיד! תמיד תומכות, תמיד מעודדות, תמיד כאן בשבילי. אז המילה היחידה אבל עדיין לא מספיקה שמצאתי הייתה תודה. המילים היפות שכתבתן בתגובות הן לא הסיבה היחידה לתודה שלי אלא בדיוק זה, בדיוק העובדה שהייתן כאן, שקראתן את מה שכתבתי והיה לי חשוב שיקראו, שטרחתן לשתף אותי בחוויות שלכן מהסיפור ושהערתן את כל מה שצריך והיה לכן להעיר ולהאיר.

וכשנעלמתי ליותר משבועיים וכתבתי שרע לי שאני לא מעלה פרק היה לי באמת רע כי הרגשתי שזה לא פייר.

ועכשיו אני מבינה כמה זה באמת לא פייר.

יש קוראות שנכנסות לכאן כל יום ומצפות ומגיבות ואני לא מעלה פרקים. אני יודעת שכתבתן שתהיו מוכנות לחכות כמה זמן שצריך אבל זה באמת לא כיף.

אז בפוסט הזה אני מודיעה שהמצב הולך להיות הרבה יותר פייר.. אני מפסיקה להעלות פרקים (הם גם לא כתובים והם לא הולכים להיות כתובים בקרוב) ואתן יכולות להפסיק לצפות.

אני מצטערת אם זה מאכזב אבל המצב הנוכחי הוא כזה. כואב לי לסגור את הבלוג כי הוא הפך לחלק עצום בחיים שלי אבל אני לא מסוגלת לכתוב וגם כל הרצף של הסיפור נאבד מהפרשי הזמן הגדולים בין הפרקים.

אז אני לא סוגרת ואני לא מפסיקה לכתוב.. אני עוד אבוא לבקר כאן מתוך הרגל ואמשיך לכתוב מתוך צורך להפוך את כל הדמיון למילים ומתוך אהבה ענקית לסיפור אבל אני לא אעלה את הפרקים כי אני לא יודעת מתי יקרה מצב כזה שאני אשב לכתוב.

אולי יום אחד תתקלו באותו סיפור, אולי עם שמות אחרים, באיזה בלוג אחר או שאפילו הבלוג הזה יחדש את עצמו. אבל כרגע הוא לא הולך להיות קיים לא כאן ולא באף בלוג אחר אלא רק בוורד שלי, בתוך התקייה החסומה והפרטית.

וואוו אתן לא מבינות כמה קשה לי לכתוב את המילים האלו אבל.. תודה רבה על הכל! אתן באמת.. מדהימות! אין לי מילים לתאר ואני מקווה שעכשיו אתן מבינות עד כמה בלתי אפשרי לתאר את ההרגשה שנתתן לי.

לימדתן אותי המון ואתן חלק מתקופה בחיים שלי שאני לעולם לא אשכח.. תתגאו בעצמכן חחחח

הדבר הכי חשוב שלמדתי מהבלוג הזה הוא שלפעמים החכמה היא לא לפרוש בשיא אלא לנסות ולשבור את השיאים של עצמך!

אני מקווה שגם אתן לקחתן אתכן משהו מהבלוג הזה.. מהסיפורים שלי.

אולי אתן חושבות עכשיו שאני נסחפת ומגזימה אבל זה באמת איך שאני מרגישה.. כבר כתבתי פעם שבשבילי זה לא סתם עוד בלוג סיפורים על טוקיו הוטל (בכלל מזמן זה הפך להיות כמה שפחות קשור אליהם).

אז.. זהו.. אלו בעקרון מילים אחרונות.. אני יודעת שאני אתגעגע המון ואני מקווה שהתקופה הקשה תעבור מהר למרות שמפה רק מתחיל להיות קשה יותר אבל נעבור את זה -אופטימיות- חח

אני אוהבת אתכן!

ולסיכום בכמה מילים:

                                                   להתראות

                                                               הכותבת שלכן,

 מור.