בלוג הסיפורים שלי [[:

המוזרה עם הכיסא גלגלים

סיפור שאני כתבתי (:

תגיבוו =]

* אממ .. אנשים ? הסיפור לא אמיתי

והדמויות עצמם ? לא קיימות *

פרק 1:

" ילדים!! רוצו למקלט בצורה מסודרת!! "

" דניאלל! בואי! ", צעקה אלי מור.

ירדתי במהירות במדרגות לכיוון הקול

שלה, שחיפש אותי. " דניאאל!? ", היא צעקה בפחד.

" אני באה, תמשיכי! ", צעקתי לעברה.

הסתכלתי מסביבי בפחד. לא ראיתי

פרצוף אחד מוכר.

הסתכלתי לעבר התקרה, שנסדקה במהירות.

המשכתי לרוץ. רצתי ורצתי עד ש ..

בום.

התעוררתי בצרחה.

" זה היה רק חלום, הכול בסדר, " הרגיעה אותי אמי.

מצמצתי חלושות כשתמונת החדר שישנתי בו נהייתה

פחות או יותר ברורה.

חיבקתי אותה חזק ועצמתי עיניים, בתקווה שהסיוט הזה כבר יגמר.

" מה השעה? ", מילמלתי.

" 7:30 ", אמרה האחות שנכנסה לחדר עם מגש אוכל.

"בתאבון".

" איככס , ! אני לא אוכלת את זה! ",

אמרתי בכעס. אני שונאת אוכל של בית חולים.

אמא הביטה בי בעצבות כשהיא מערבבת

את השוקו הקר שהגישו לי.

" חמודה שלי, את יודעת שאין ברירה.

את חייבת לאכול , רק ככה תתחזקי. "

גמרתי את השוקו בשלוק אחד, מעווה את פני.

קוראים לי דניאל, ואני מתאוששת מפיגוע

שהיה סמוך לבית הספר שלי.

כבר חודש שאני בבית חולים, אבל רק לפני שבועיים חזרתי להכרה.

מאז שהתעוררתי, יש לי חלומות רעים

על הפיגוע שחוזרים על עצמם

כל לילה. לפעמים, היו צריכים

לתת לי כדורי שינה בשביל שאלך לישון.

ובדיוק שחשבתם שהמצב לא יכול עוד להידרדר?

גילו לי את הנורא מכול.

יכול להיות שלעולם לא אוכל לשוב ללכת.