העבר מטושטש, העתיד מעורפל וההווה הוא אינסופי...

אני רוצה לחזור לנקודת ההתחלה, לזמן ההוא לפני שנכנסתי לבועת ההשליות הזאת.

אני רוצה לקבל את מי שהייתי, את הצדדים החיוביים והשליליים, להשלים עם עצמי, להפסיק להדחיק את "אני" האמיתית, להפסיק להיות צבועה כלפיי האחרים וכלפיי עצמי.

זה היה בסוף כיתה ח'. הייתי דלוקה נואשות על מישהו שבקושי הכרתי, והגעתי למשבר. הבנתי שזה בלתי אפשרי... הבנתי שלא יצא מזה כלום, לא יכולתי להתמודד עם זה, נפלה הזדמנות והחלטתי פשוט לברוח, להבלע בעולם אחר. בהמשך העולם ההוא שינה אותי. נסגרתי בתוכו. דחפתי לתוכו את כל החסרונות שלי ונהייתי סגורה ושקטה הרבה יותר ממה שהייתי.

בתחילת השנה (כיתה ח') הצלחתי בתחום החברתי, השגתי חברות טובות, הייתי פתוחה יותר לאנשים... לאחר שצללתי לעולם האחר, הקשר עם החברות בכיתה התדלדל ובמהלך החופש הגדול התרחקתי מהן.

אבל אז הכרתי חברים חדשים. הרגשתי שהחלום שלי מתגשם, אני הופכת למלאך. התנהגתי בצורה ההכי אידיאלית, הרגשתי טהורה, הרגשתי שאני מרצה את הסביבה, קורנת וגורמת לאנשים לחייך. אבל אז זה קרה, התאהבתי.

זאת הייתה אהבה ממש לא צפויה, היא נפלה עליי משום מקום, והמחיר שלה היה גבוה. היא לא התממשה, אבל השאירה בתוכי חותם עמוק שאי אפשר היה להסיר. התשוקה הייתה נודדת בין הזמנים. תקופה אחת הייתה נשארת קפואה, ובתקופה אחרת מתפרצת והרגשות היו מציפים אותי שוב. זאת הייתה החולשה שלי, החולשה שגרמה לי להסתגר עוד יותר. זה היה כבר בלתי נסבל, זה רמס אותי, הצמיד אותי אל הקרקע.

עכשיו אני מבינה שאי אפשר להמשיך בזה. משהו חשוב לי גרם לי להבין מה עליי לעשות.

אני צריכה לחזור לנקודת ההתחלה - לתקופה שלפני הכניסה לבועה, לתקופה שלפני ההתאהבות הסוחפת. אני צריכה ללמוד על עצמי, להבין מי הייתי, להיזכר בתקופה ההיא. הסבטה שהייתי עדיין שוכנת בתוכי, אני רק צריכה לתת לה "דחיפה" קטנה והיא תצא ותזרח. הכל בידיים שלי, רק אני יכולה להניע את העניינים. מה שנותר זה רק לאחל לי בהצלחה.

(כדי להבין טוב יותר את הפוסט, אתם יכולים לקרוא את הפוסט שלמטה, הוא מבהיר דברים).