העבר מטושטש, העתיד מעורפל וההווה הוא אינסופי...

כתבתי את הפוסט הזה בבצפר בזמן שיעור אנגלית משעמם.

שנה חדשה.

מה הציפיות שלי מהשנה הזאת?

דברים לא יכולים להשתנות ביום אחד, כל פרט בא בהדרגה, שלב-אחר-שלב, תהליך שלם שמוביל אל תוצר מסוים.

ובינתיים, אני עדיין חייה בצל הסיגריות, מתקשה להתנתק מהעבר, רעבה לקירבה, לחום - לאהבה... המבט שלי לא זורח, עיניי מושפלות מעט, בוחנות ותוהות, תרות אחר דבר מה.

אני יודעת בדיוק מה אני צריכה על מנת להיות מאושרת, ליתר דיוק את מי אני צריכה.

הוא חסר לי, הוא החלל הריק הכי גדול בלב שלי.

אני מסתכלת מסביבי - ליבי מזדעזע. איך העולם מדרדר, מה אנשים עושים על מנת לספק את עצמם...

הם ממלאים בעפר את החללים הריקים שלהם, וכך מרגישים רצויים, שייכים.

זה פשוט כואב, איפה אפשר למצוא עוד אהבה אמיתית.
איפה אפשר למצוא עוד רגש שיבוא ישר מהלב, שיצמיח פרפרים בבטן.

איפה אפשר למצוא עוד רגשות כנים וחמים שהם לא - "מותק", "מאמי", "נשמה", "חיימשלי", "כפרה".

איפה אפשר למצוא עוד חיוך אמיתי, חיבוק מלא ברגש.

אני רוצה לחיות את זה, להרגיש רצויה - ברצון, קרובה - בקירבה, למלאות את החלק הריק שבליבי ברגש ובחום, להעניק אהבה ולקבל בחזרה. ולהצמיח חיוך ומבט נוצץ.  

I need you by my side... only you one.

whenever you gone, my heart missed you.