העבר מטושטש, העתיד מעורפל וההווה הוא אינסופי...

עם כל יום שעובר אני חווה שינוי כלשהו, נתקלת בדברים שכביכול היו רחוקים ממני, מנסה להתמודד איתם, ובעזרתם מחברת את האישיות שלי, האישיות הבוגרת שלי.

מי אני? מה אני? איפה אני?

אלו שאלות שכל נער ממוצע שואל את עצמו בשלב מסויים של גיל ההתבגרות.

אני מנסה להגדיר לעצמי מטרות ולהבין מה אני רוצה ומה בדיוק אני מחפשת.

אני פוחדת, כן, פוחדת, אני מגלה בעצמי צדדים שלא הכרתי.

תוך כדי ההתקדמות המסיבית קדימה והשינויים הפתאומיים שאופפים אותי, אני עדיין דבוקה באופן כלשהו בעבר, ליתר דיוק כמה שנים אחורה.

אני עדיין מצפה לו, הסבלנות שלי לא תגמר, אומנם יש לי את כל הסבלנות שבעולם, אך החיים ממשיכים ושום דבר לא נשאר להיות כמו היה.

הוא חשוב לי... אני אוהבת אותו (?) אולי זאת אהבה מסוג אחר? אולי זאת דאגה? אולי זאת הערכה? ואולי זה הכל ביחד?

-סביר להניח שכן.

אני מרגישה שאני יכולה בקלות יתר להרוס את כל החיים שלי, זה תלוי בו, אך ורק בו, אני לא מבינה מה הטעם בלמשוך את הזמן, אבל אולי זה הכרחי.

מה שנותר עכשיו זה רק לחכות עד הקיץ, קיץ 2008, כלום או הכל, חיים או מוות.