פרינסס קונסואלה בננה האמוק

האמת שהיומיים האחרונים היו בשבילי אסון ואני לא יודעת קצת קשה לי להמשיך כאילו כלום לא קורה ולא קרה..ממש קשה לי

קשה לי אפילו לדבר על זה עם אנשים שקרובים אליי

אני מרגישה מושפלת ,מרגישה כמו איזה סמרטוט

כל הביטחון העצמי שלי ירד ונעלם כאילו לא היה קיים..

תמיד הייתי אופטימית  בכל מצב ,חייכנית וקופצנית ופתאום זה קרה...

ואני מנסה לחזור להיות מה שהייתי ונזכרת בקטע הבא:

"בלב שלנו גרים שני יריבים מושבעים:

העצב- שהוא חרוץ מאוד ,והשמחה- שהיא עצלנית ומפונקת.

לכל אחד מהם יש חדר משלו

כל בוקר הם יוצאים לאסוף דברים כדי למלא את החדר שלהם.

העצב בדברים עצובים ,והשמחה בדברים שמחים.

בגלל שהעצב אינו מתעצל ,הוא אוסף כל דבר ,אפילו הקטן ביותר.

ואילו השמחה העצלנית והמפונקת אפילו לא מבחינה בחבילות הקטנות שבדרך, ולא אוספת הרבה דברים משמחים

וככה יוצא שהחדר שלה יותר ריק לעומת החדר של העצב.. 

ואז, כשהחדר של העצב מלא הוא מנסה לפלוש למקום של השמחה ,

ואם היא לא תפסיק להיות מפונקת ולא תתחיל לאסוף גם את החבילות הקטנות שבדרך אז העצב יגרש אותה ולא יהיה לה קיום "

.......

"שיר למעלות

אשא עיניי אל ההרים

 מאין יבוא עזרי?"

(תהילים קכא)