סיפורה של מלכת הבִּיצה

"נו איך זה?" דנה יוצאת מתא ההלבשה ומסתובבת מולי.
אני שותקת.
"נרקיס?"
אני מכסה את עיניי בשתי ידיי.
"טוב צודקת אני אנסה שוב את הראשונה"
"דנה את לא. זה זה. את פשוט נראית מעולה. דנה זו השמלה"
"אז למה את מגיבה ככה?"
"כי אני פשוט לא מצליחה להאמין שאת מתחתנת"
המוכרת חיזקה עוד קצת את המחוך על הגוף הצנום של דנה, מה שגרם לחזה שלה לעלות מעט למעלה.
"סקסית ביותר" המוכרת חייכה.
"את מי יש לה להדליק? היא מתחתנת" אני שואלת.
"את החתן כמובן"

"ומה עם החליפה של עדי?" אני שואלת בדרך חזרה.
"הוא מתעקש ללבוש צבע קאמל. בא לי למות"
"אבא שלי לבש חליפה קאמל בחתונה שלו"
"כן נרי. זה היה בשנות ה-80"
"סמכי עליו הוא מתעסק בזה"
"אני בטוחה שזה מה שחברה של אשתו של קובי אוז אמרה לה לפני החתונה שלהם עם החליפת חייזר".

יעל ישבה לידי, הבקהאם בצד השני.
"נרי?" יעל נשענה על ידה.
"כן?"
"מה יש לך?"
"מה יש לי?"
"את יותר מדכאת מערב הצדעה לארקדי דוכין"
"ההלוויה של החברה הכי טובה שלי לא היית בדיכאון?"
"את לא קצת מגזימה?"
"לא."
בקהאם נפנף ליעל בפוזה הומואית למדי. "עזבי היא ככה מהבוקר. לא אוהבת אושר"
"תודה"
אמא של דנה תפסה אותי בנחישות וגררה אותי. "נרקיס דנה ביקשה שתעמדי איתה מתחת לחופה".
וכאן הלב שלי נעצר.

הסיטואציה בעצמה הייתה די מביכה, אני עומדת ברקע, כשדנה לבושה בשמלת כלה, הבחורה שקמה איתי, אכלה איתי, ישנה איתי, עשתה סקס לידי, ועשיתי איתה את השטויות הכי גדולות בעולם, עומדת עם החבר שלה ושניהם נשבעים להפסיק את כל הכייף שלהם ביחד. לא, היא לא בהיריון, ולא, הוא כבר לא מאיים לעזוב אם לא יתחתנו, זה רציני. הם פשוט רוצים את זה. שניהם מאוהבים עד השמיים, שניהם רוצים חיים משותפים, ושניהם חולמים ורוצים דנה קטנה או עדי קטן שירוצו בבית ויצחקו בצחוק מתגלגל לשמע המילה 'קקי'.
הכוס הנשברת קטעה לי את המחשבות. השתדלתי לא להסתכל על בקהאם, שמיום ליום החל להפר את שבועת הסודיות שלנו, לחבק אותי במקומות ציבוריים, להגיע אליי עם האוטו שלו במקום במוניות, ולגלות רצינות כלפי הקשר שלנו.
גיל 24 רץ אליי, ואני ניסיתי לברוח, ללא הועיל. החבר שלי התחיל לדבר אליי במונחים של חברה קבועה, על לשכור בית, צנוע יותר, עד שאני אתרגל. ואמא שלי התחילה להסתכל עליי במבטי 'נו' שאחותי הייתה מקבלת.

אבל לא, אני לא יודעת עם הגבר הזה הוא האחד, ולא, אני לא יודעת אם גם אני רוצה לעמוד עכשיו מול כל החיים שלי, כשברקע רב מספר לי כמה החיים שלי משתנים. מה דנה, מה עשית?

"דנה... אני לא מאמינה...." לחשתי לדנה בשירותים כשעברה לשמלה לבנה צמודה בשביל הריקודים.
"גם אני לא מאמינה שגרמתי לעדי לרדת מהקאמל המגעיל הזה!..........נרי? את בוכה?"
ובכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים, בכיתי כי זה נגמר, כל הימים האלה, כל הצחוקים, כל האלכוהול והשטויות, כל התקופה הזאת, חיים

שאנשים יכולים לחלום עליהם, נגמרו לי.
את הערב גמרתי בזרועות הבקהאם כשהוא מלטף לי את הראש, ואני לוחשת לו "בחיים אל תעזוב אותי". והוא הבטיח.