בלוג של סתם נערה

אני עומדת על צוק.משקיפה על עבר מרקעי השחקים.רואה את כל מה שעברתי בחצי שנה האחרונה ומחייכת בתמימות.

אחרי הכל,אני מאמינה שרק התחזקתי,למדתי דברים חדשים על עצמי ועל אנשים שמקיפים אותי,התחלתי לחיות. 

אני עדיין מאמינה שיהיה טוב.אולי עכשיו יותר מתמיד.אני בטוחה שהעתיד שלפני יהיה בסופו של דבר טוב. אני משתפרת,מתאמצת,נכשלת ולפעמים גם מצליחה.

חלק מהכמה חודשים האלה הוא גם ישראבלוג שבזכותו הבנתי שאני שווה (אני עדיין עובדת על זה) אני מדברת על אנשים שעזרו לי להבין,שתמכו,שעודדו,שהיו פה כשנזקקתי בטירוף. בהתחלה לא ידעתי מה מצפה לי פה,אבל אני מתחילה להבין עכשיו.

אני אסירת תודה לכולכם שהקדישו מזמנם כדי לקרוא על הבעיות שלי. ותמיד היה לכם משהו חכם להגיד.אז תודה

כל פעם אני עושה מפה הפסקה קטנה.אני אף פעם לא עומדת בזה וחוזרת לפה כדי לבכות על מר גורלי (שלא כל כך מר במחשבה שניה-די מתוק)

יש מי שיחבק ויש מי שישמע,ואני ממשיכה לטפס. גם,על צוקים אחרים. הבטחתי שלא לוותר והבטחתי גם לא לשכוח,להבין שהכל אפשרי.

אולי אתם שואלים את עצמכם בשלב זה,מה בעצם אני רוצה ממכם,נכון? אז לומר תודה

פעם רציתי להיות אחת מכולם.שאפתי להיות אחת מכולם.היום אני יודעת,להיות מיוחדת זה גם טוב.ללכת בדרך שונה לא עשה אותי פחות טובה,שווה. 

*אני גאה בעצמי שהצלחתי למרות הכל,לעמוד מול ילדה שהכאיבה לי,לדבר עם אנשים חדשים,להיפתח......