כנפיים שבורות

אני מרגישה שאני חיה חיים כפולים. החיים הצבאיים שלי והחיים האמיתיים שלי. שם, ב"עולם האמיתי" הכל נהרס לי שלב אחרי שלב.. האנשים שהכרתי לאט לאט נעלמים לי מהחיים, קשרים שאהבתי מתפרקים,הבית כבר מזמן לא בית, המשפחה לא מה שזכרתי או הכרתי, להנאות שלי אני כבר לא מוצאת זמן, ואפילו כשאני מסתכלת במראה אני לא מזהה את מי שאני. אני יודעת, הצבא משנה, אבל לא ידעתי שכל כך. לא ידעתי שמיום הגיוס שלי אני אצטרך להיפרד מהחיים הקודמים שלי, להיפרד ממי שאני. אני גרה בבסיס, בתוך הגף שבו אני עובדת. אני נמצאת 24 שעות ביממה עם המש"קים, רואה כל היום את כל אנשים מהבסיס, פוגשת אנשים חדשים כל 30 שניות, התרגלתי לחיים פה, אני מוצאת את עצמי בהרבה רגעים של כיף לצד רגעים של תסכול, מבחוץ הכל טוב. אני זאת שמחייכת, זאת שכולם באים אליה סתם בשביל לדבר ולפרוק מהלב, זאת שבאים לשבת בחדר שלה כי שם מצחיק ונחמד.ובלילה, אחרי שכל העולם ואחותו יוצאים מהחדר שלי ומהגף אני מי שאני באמת. אותה אחת שהחיים שלה שונים עכשיו, אותה אחת שמרגישה אבודה,מבולבלת, מרגישה תסכול ופחד כשהיא רואה אנשים שמאוד קרובים אליה דועכים. 

העיניים נעצמות לי, עייפה כל כך, לא ישנתי כבר 4 לילות באופן רציף. שעה וחצי מקסימום בכל לילה..לא מצליחה להירדם, המחשבות מציפות אותי. קופצת מנושא לנושא כמו שאני עושה תמיד, חושבת על דבר אחד וכבר הדבר השני קופץ לי למחשבה. מנסה למצוא פתרונות לדברים שלא בשליטתי. רוצה לקחת את החיים שלי בידיים, רוצה לסדר אותם, רוצה להנות מהם גם מבפנים. הלוואי שיכולתי. הלוואי שיכולתי לסדר את המחשבות שלי, לסדר את הכאבים שלי, את הפחדים, את הדאגות.

אני לא מפסיקה לחשוב עליו, בכל פעם שאני נזכרת באבא שלי אני נזכרת ישר גם בר'. אמרתי כבר שאני לא רוצה להיות תלויה בו אבל אני לא יכולה. והנה אני מתנהגת כמו ילדה קטנה ומאשימה אותו, הוא זה שגרם לי להיות בטוחה בעובדה שהוא נמצא פה מתי שאני באמת צריכה אותו. אני צריכה אותך? אתה לא רואה? אתה לא יודע? אתה כבר אמור להכיר אותי. אבל כמה זה אגואיסטי מצידי, הוא לא שייך לי ואף פעם לא היה, לא חייב לי כלום, אני זו שפיתחתי את התלות הזו בו. אני זאת שצריכה אותו. מכל הידידים והחברות שיש לי תמיד הרגשתי בטוחה לספר לו מה באמת אני מרגישה, מבין כולם תמיד הרגשתי הכי נח לשלוח דווקא לו הודעות שאני צריכה אותו. הוא זה שאני מרגישה נינוחה לדבר איתו, יודעת שהוא לא שופט אותי, יודעת שהוא דואג לי באמת, יודעת שהוא אוהב אותי.  גם עליו עוברת תקופה לא קלה למרות שהוא לא רוצה לספר לי, אבל הוא בניגוד אלי לא צריך אותי. מה יש בו לעזאזל שגורם לי לרצות להתקרב אליו למרות שהוא מתרחק. בכל צעד שהוא לוקח אחורה אני יותר ויותר לא מצליחה להבין אותו.. why are you so far away?  

אני לא אדם דיכאוני, עוברים עלי הרבה דברים כייפים ומצחיקים בבסיס החדש, אבל הרבה דברים על הלב מונעים ממני להנות מהם באמת. בלילה, כשאני נשבעת לעצמי שהדמעה הזו תהיה הדמעה האחרונה אני מנסה לחשוב איך זה היה אם הייתי מישהי אחרת.. הלוואי והייתי מישהי אחרת...הלוואי ואני אפסיק להיות אני.

היא לא אומרת כלום
לא מספרת כלום
רק לפעמים בלילה, בוכה קצת
אבל לא אומרת כלום

דיברנו כל היום
סיפרנו לה הכל
והיא סגורה בחדר, בשקט
ולא אומרת כלום

וכל היום, כל היום
אנשים מתאספים, שואלים, מדברים המון
וכל היום, כל היום
מנסים סיפורים ותפילות, מנסים הכל.

אבל היא לא שומעת כלום
אולי היא לא יודעת כלום
וגם שמתקרבים ו... לוחשים לה
זה לא עושה לה כלום.

רצינו שתזכור
שיש סיבה לחזור
והיא לבד בחדר, שוכבת
ולא אומרת כלום...

 Angel Of Music