כנפיים שבורות

סרטן. כבר אי אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, כבר אי אפשר להגיד שזה לא ודאי,לא בטוח. כבר אי אפשר להגיד לי אל תדאגי יהיו תוצאות טובות. זהו, סגור, סרטן מתקדם. קשה להאמין. דיברתי עם אמא שלי בטלפון, מרחק של 6 שעות מהבית. הוצאתי ממנה פיסות של מידע שהפכו לפאזל מצמרר. אבא שלי. בקול מתון ובמילים מבינות אמרתי לה שיהיה בסדר, שלא תדאג, אמרתי לה את כל הדברים שיראו לה עד כמה אני חזקה מהעניין ושאני לא צריכה להיות אחת מהדאגות שלה. סיימתי את השיחה, והקול המתון והרגוע הפך לקול שבור מבכי. דמעות שזלגו על הלחיים בלי ששמתי לב כמעט, דפיקות לב שהעידו על פחד ממה שהולך להיות. אני הולכת לאבד את אבא שלי? רק המחשבה הזאת, הנוראית הזאת, שאולי פעם הבאה כשאני אחזור מהצבא הוא לא יהיה מעלה שוב את הדמעות ואת תחושת החנק. 

מחר החברה הכי טובה שלי מתגייסת, דווקא בתקופה שאני הכי צריכה מישהו לצידי היא לא תוכל להיות שם, יהיו לה דאגות ולחצים משלה. דווקא בשבת הזאת, שהוא חוגג יום הולדת, כל האחים שלי באים אלינו בגלל שאם לא יודעים אם זה יהיה היום הולדת האחרון או לא, דווקא בשבוע הזה אני סוגרת שבת. סוגרת שבת לגמרי לבד, כל המש"קים יוצאים הבייתה ביום חמישי. אני נשארת לבד בגף כל הסופ"ש. איך אני אעמוד בזה? איך אני אתמודד? ההרגשה הזאת שבאה מבפנים ומציפה אותי, אני מפחדת, בחיי שאני מפחדת. מרגישה אבודה, לא יודעת למי לפנות, צריכה עכשיו יותר מאי פעם חיבוק, זקוקה למגע, זקוקה ליד מלטפת שתרגיע..

אבא, אני לא רוצה לאבד אותך...

הכנפיים שלי שבורות, הכי שבורות שיכולות להיות... אני הרוסה, מתפרקת לרסיסים... 

 I need you...

מהמרחקים
שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה...

 Angel Of Music