כנפיים שבורות

הייתי מספיק תמימה בשביל לחשוב שהצבא ישנה את המציאות. לא ציפיתי לחיים אחרים, אלה רק שהימים המעטים שאני אהיה בבית ירגישו שונה. יש משהו מוזר בחזרה הבייתה. הריחות מוכרים, המראות אותן המראות, ההרגשה כמעט אותה הרגשה ופתאום אני מבינה שהדבר היחיד שהשתנה הוא אני. לא באופן קיצוני, עדיין אותה עדי אבל עם יותר חספוס, יותר אומץ, יותר כח לעמוד על שלי ולצעוק בחזרה. הקול שלי קצת אבד, צרודה כמעט לחלוטין אבל זה היה שווה את זה, או לפחות ככה נראה לי. הזלזול התמיד בדעה שלי, בנוכחות שלי, ברגשות ובהחלטות שלי יכולים פשוט להוציא אותי מדעתי. איך בצבא אני מפקדת ומחליטה על אחרים וקובעת החלטות וכשאני חוזרת לפה אני שוב ילדה קטנה שנדחקת לפינה ומנסה להתגונן בשדה הקרב שנקרא המשפחה והחיים שלי. אף פעם לא ניסיתי להסביר לאף אחד את ההרגשה שלי כשאני בבית. כבר זמן רב שלא היה לי צורך בהסברים, הייתי מגיעה הבייתה, ישר אחרי המקלחת והאוכל של אמא הייתי הולכת לישון, אחר כך יוצאת עם חברים. בין לבין לבקר את סבתא, ארוחה משפחתית זריזה קצת מספרת על הצבא, תמיד באותן מילים "לא,אין כלום חדש. הכל רגיל, בבסיס הכל אותו הדבר.." למרות שהכל משתנה מרגע לרגע ולאף אחד אין מושג על זה. והכל חוזר על עצמו עד שהסופ"ש נגמר. העדפתי שבתות כאלה, רגועות ושלוות. השבתות והימים האחרונים גורמים לי לחשוב שנית אם לחזור הבייתה. שונאת את זה. שונאת. מלחמה בבית, במקום מנוחה מהבסיס. רק רציתי ללכת מפה, לברוח.. כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק.

בשיחה עם אחותי הרגשתי את הפינה השקטה במשפחה, לפחות היא מקור נחמה. ביקשה ממני שאבוא אליה בכל סופ"ש שאני לא סוגרת. אני לאט לאט מרגישה איך היא מאמצת אותי לחיקה, באפטרים שלי אני הולכת אליה, לעזור עם האחיינים שלי ולתת לה ולבעלה כמה דק' מנוחה.  מפה לשם היא זאת שמכבסת לי ומגהצת את המדים, היא זאת שמקשיבה לקשיים שלי, היא זאת שדואגת לקנות לי גופיות כשאני צריכה והיא זאת שמתקשרת באופן קבוע לשאול מה שלומי. כבר הכינה לי חדר משלי, כבר יש לי ארון אצלה ומברשת שיניים,התמקמתי. כשאני אצלה אני מרגישה בבית. היא מחליפה את כל המשפחה, נתיב הבריחה שלי. הלוואי ויכולתי לנסוע אליה בסופ"ש הזה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי ולא היו אוטובוסים...עוד סופ"ש שהלך לו. פעם הבאה אני אלמד את הלקח. 

מחר, כשישאלו אותי איך היה הסופ"ש אני אענה בחיוך מתוק שהיה סבבה. כי אין לי טעם לספר כי במילא אף אחד לא יבין, אין לי טעם לתאר כי אין מילה שיכולה לתאר הרגשה של פחד, עצב ושל תשישות נפשית.

מלאך,אתה אולי תבין?