לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

כנפיים שבורות


...’Heaven’s gates won’t open up for me, With these broken wings I’m fallin


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2009


הייתי מספיק תמימה בשביל לחשוב שהצבא ישנה את המציאות. לא ציפיתי לחיים אחרים, אלה רק שהימים המעטים שאני אהיה בבית ירגישו שונה. יש משהו מוזר בחזרה הבייתה. הריחות מוכרים, המראות אותן המראות, ההרגשה כמעט אותה הרגשה ופתאום אני מבינה שהדבר היחיד שהשתנה הוא אני. לא באופן קיצוני, עדיין אותה עדי אבל עם יותר חספוס, יותר אומץ, יותר כח לעמוד על שלי ולצעוק בחזרה. הקול שלי קצת אבד, צרודה כמעט לחלוטין אבל זה היה שווה את זה, או לפחות ככה נראה לי. הזלזול התמיד בדעה שלי, בנוכחות שלי, ברגשות ובהחלטות שלי יכולים פשוט להוציא אותי מדעתי. איך בצבא אני מפקדת ומחליטה על אחרים וקובעת החלטות וכשאני חוזרת לפה אני שוב ילדה קטנה שנדחקת לפינה ומנסה להתגונן בשדה הקרב שנקרא המשפחה והחיים שלי. אף פעם לא ניסיתי להסביר לאף אחד את ההרגשה שלי כשאני בבית. כבר זמן רב שלא היה לי צורך בהסברים, הייתי מגיעה הבייתה, ישר אחרי המקלחת והאוכל של אמא הייתי הולכת לישון, אחר כך יוצאת עם חברים. בין לבין לבקר את סבתא, ארוחה משפחתית זריזה קצת מספרת על הצבא, תמיד באותן מילים "לא,אין כלום חדש. הכל רגיל, בבסיס הכל אותו הדבר.." למרות שהכל משתנה מרגע לרגע ולאף אחד אין מושג על זה. והכל חוזר על עצמו עד שהסופ"ש נגמר. העדפתי שבתות כאלה, רגועות ושלוות. השבתות והימים האחרונים גורמים לי לחשוב שנית אם לחזור הבייתה. שונאת את זה. שונאת. מלחמה בבית, במקום מנוחה מהבסיס. רק רציתי ללכת מפה, לברוח.. כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק.

בשיחה עם אחותי הרגשתי את הפינה השקטה במשפחה, לפחות היא מקור נחמה. ביקשה ממני שאבוא אליה בכל סופ"ש שאני לא סוגרת. אני לאט לאט מרגישה איך היא מאמצת אותי לחיקה, באפטרים שלי אני הולכת אליה, לעזור עם האחיינים שלי ולתת לה ולבעלה כמה דק' מנוחה.  מפה לשם היא זאת שמכבסת לי ומגהצת את המדים, היא זאת שמקשיבה לקשיים שלי, היא זאת שדואגת לקנות לי גופיות כשאני צריכה והיא זאת שמתקשרת באופן קבוע לשאול מה שלומי. כבר הכינה לי חדר משלי, כבר יש לי ארון אצלה ומברשת שיניים,התמקמתי. כשאני אצלה אני מרגישה בבית. היא מחליפה את כל המשפחה, נתיב הבריחה שלי. הלוואי ויכולתי לנסוע אליה בסופ"ש הזה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי ולא היו אוטובוסים...עוד סופ"ש שהלך לו. פעם הבאה אני אלמד את הלקח. 

מחר, כשישאלו אותי איך היה הסופ"ש אני אענה בחיוך מתוק שהיה סבבה. כי אין לי טעם לספר כי במילא אף אחד לא יבין, אין לי טעם לתאר כי אין מילה שיכולה לתאר הרגשה של פחד, עצב ושל תשישות נפשית.

מלאך,אתה אולי תבין?

 

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים,
רודפים אחרי השמש,
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים,
אז מה את עוד חולמת?
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים,
אבן מתהפכת,
בלילות ובימים כולם כבר מדברים,
למה את עוד נשארת...?

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?
אין מה לחשוב שהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום...

שנים הם שואלים, שנים לא מקשיבים,
שומרים הכל בבטן,
זה מצטבר וזה גובר וזה בסוף גומר,
על מה את מדברת,

יוצא שאת תמיד שותקת
אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל..
כל המילים שנעלמו
תמצאי אותן בחלומות של אחרים...


שנים הם נפתחים ונשארים סגורים, נאחזים ברוח,
כל אסון רודף אחר, זה בא זה מדבר,
חוזרים לפצע הפתוח...



יוצא שאת תמיד שותקת...

אני הולכת לארגן תיק, לגהץ מדים ולישון כמה שעות.. אני זקוקה לזה...
לילה קסום...
 
Angel Of Music
נכתב על ידי Angel Of Music , 21/6/2009 00:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  Angel Of Music

בת: 34




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAngel Of Music אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Angel Of Music ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)