כנפיים שבורות

לא יודעת איך זה קרה,אבל הזמן טס וכבר סוף השנה,סוף 12 שנול לימוד. אני מסיימת ללמוד,עדיין קצת קשה להאמין שזה באמת פה. הרבה זמן לא כתבתי פה ונראה שהרבה דברים השתנו אצלי. העומס הזה,אני יודעת שאני יכולה לעמוד בו אם אני רק אנסה,אבל זאת הבעיה. אני לא מנסה במיוחד,דוחה עבודות,דוחה משימות,דוחה כל מה שאפשר וגוררת את הזמן. מגיע הרגע האחרון וכל מה שדחיתי נופל עלי ב"הפתעה",לא באמת הפתעה. מה ציפיתי? שאני לא אעבוד קשה באמת ואני אקבל תמורה? אז המבחנים טיפה פחות טובים כי אני כבר לא ממש לומדת אליהם, אז המורים טיפה יותר מופתעים במבחנים וקצת יותר לא מאמינים שאני אומרת שאני לא יכולה להגיש את העבודה בזמן. הכל בטיפות, קצת פה וקצת שם שמצטבר לאכזבה, של כולם ממני ושלי מעצמי. אני יודעת שעוד חודש וחצי הכל ייגמר ואז אני אוכל טיפה לנשום. אבל לא לנשום יותר מדי כי אני כבר אחרי זה מתגייסת. מחפשת כמה רגעים של שקט,ולוקחת אותם לעצמי למרות שאין לי את הזמן לשבת ולא לעשות כלום, אבל תוך כדי אני מרגישה אשמה כי אני יודעת שבזמן המבוזבז הזה יכולתי לסיים לפחות 2 עבודות וללמוד לבגרות או לפחות להרוויח קצת כסף, אבל עדיין לוקחת את הזמן הזה כי אם לא אני אשתגע. העומס הזה,שמכל שנייה הוא רק גובר וכל יום נוספת עוד משימה שצריך לסיים. ואני לוקחת גם הרבה על עצמי, לא רוצה לערב את ההורים,מספיק עמוס להם והם נחנקים בגלל החתונה של אחי. מטפלת בכל נושא הכספים לבצפר בעצמי, או בעצם נקרא לזה בקושי מתמודדת. כל כך הרבה כספים לסיום השנה הזאת, כסף שכולו הלך לרישיון ולא נשאר ממנו כלום. אז מוותרת על משהו פה,ומוותרת על משהו שם כי אני יודעת שעכשיו אני לא יכולה לבקש מההורים. זה לא הזמן. זאת דאגה נוספת שאני יודעת שאין לאף אחת מהחברות שלי, כי מבחינתן לא משנה להן באיזה מצב כלכלי ההורים שלהן, הן מבקשות ומקבלות. וגם אם אני אבקש אני אקבל, ההורים שלי לא יגידו לי לא כי אני אף פעם לא מבקשת הרבה, אבל אני יודעת שאם אני אבקש זה כמו לחזק את החניקה סביב הצוואר שלהם, עוד הלוואה. אז אני נלחמת פה ושם על התשלומים לבצפר, בקושי עומדת בזה, אז בנתיים אני לא מקבלת ספר מחזור כי חייב לשלם את כל הדמי חינוך חברתי שמתברר שהם נגררו עוד מכיתה י'. ומזלי שמחנך הכיתה משתף איתי פעולה ולא אומר שום דבר להורים שלי, לא רוצה לגרום להם להרגיש רע עם העניין. אני אסתדר איכשהו, לא לקבל ספר מחזור זה לא סוף העולם, כשיהיה לי את הכסף אני אגיע לבצפר ואקבל אותו.

אבל אני מחזיקה מעמד,באמת שאני מצליחה לשרוד. אני רק צריכה להתעשת על עצמי ולהתחיל להשקיע באמת. אני אמצא את הזמן איך שלא יהיה, אין לי ברירה, אני יודעת שאני מסוגלת לעשות את הכל ולהצליח אפילו, רק להתעורר. להפסיק להיאחז באשליות. היה ברור שזה מה שייקרה, אני בתקופה מבולבלת. לא מבינה את האהבה הזאת כבר. לרגע חשבתי שזה אפשרי לאהוב 2 אנשים בו זמנית,גיליתי שאני לא מצליחה להבין אפילו את עצמי אז איך אני מצפה ש-ר' יבין אותי והכל הדדי, גם אני לא מבינה אותו לפעמים, לא מצליחה להבין למה הוא עושה דברים מסויימים, למה יום אחד הוא ככה ויום אחרי הכל מתהפך. הרגשות האלה שמכניסים את כל התקופה הזאת לתקופה של דפיקות לב מואצות ולילות בלי שינה ובמחשבות עליו. חוסר ריכוז תמידי. הוא לא ת', אני לא יכולה לצפות שהוא יבין אותי בלי מילים, אני לא יכולה לדעת מה הוא חושב בלי שהוא יאמר לי. לא כמו ת'. צריכה לעבור את התקופה הזאת, להמשיך איך שלא יהיה, להבין שזה לא תלוי בי כל מה שקורה עם ר', הכל זה החלטות שלו. למרות שלפעמים אני מוכנה להישבע שאני מתאהבת בו, אבל מה לעשות שהרגש הזה הוא לא ברור, והוא גם לא ממש תורם לבהירות בעניין.

כמה נקודות אור קטנות, קיבלתי רישיון. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהמורה שלי הודיע לי שעברתי זה שעכשיו זה פחות הוצאות. אני גאה בעצמי על דבר אחד, לקחתי מינימום שיעורים ועברתי טסט ראשון, פחות כסף מתבזבז על זה. נקודת אור שניה זה שעברתי את כל המיונים ואת הראיון לתפקיד בצבא. אני לא אהיה כלל צה"לי, אני יודעת איפה אני הולכת ליפול וזה טיפה מנחם. אין נקודת אור שלישית בנתיים, הכל כרגע די חשוך, אבל יהיה בסדר. זאת תקופה לא קלה והיא תעבור. רק להחזיק מעמד.

כי זאת תקופה של שינויים
צריך לקחת החלטות
אתה תדע כבר מה נכון אם רק תיתן לה זמן
והלוואי ירד קצת שלג ולמרות כל השרב
יהיה לבן ויכסה את כל מה
שמובן לי מאליו

ואני מבטיחה לא לבקש הרבה יותר
שכל מה שהיה ויגמר
ילך ויתרוקן
ולא להישען על מה שלא היה לך אף פעם לתת לי
ואת ליבי אפשיר בחרטה
הרי כל רעש רק עושה אותי שקטה
כל רוח מפזרת רק עוזרת לשחרר את
מה שלא היה צריך להישאר...

זהו להיום, אלה הרבה דברים שכבר הרבה זמן יושבים על הלב. התקופה הזאת תעבור,אני אהיה בסדר. אני יודעת. (אני מקווה..).

שבת שלום לכולם..

Angel Of Music