כנפיים שבורות

פוסט לילי, לא כתבתי הרבה זמן בבלוג, די נטשתי. בלי סיבה, כנראה מחוסר זמן. או שאולי אי אפשר להאשים את החוסר זמן, פשוט כשקורים יותר מדי דברים אני לא יודעת מה לכתוב קודם ובסוף יוצא שאני לא כותבת בכלל.

לא יודעת בכלל למה אני ערה. יש לי מחר מיליון ואחד דברים לעשות. יום עמוס. אבל אני חייבת פוסט פרידה, החל מיום חמישי בבוקר אין לי מחשב יותר. מי יודע מתי ייצא לי לכתוב פה שוב, יבואו עוד פוסטים בעתיד, אני יודעת. אבל לא בתקופה הקרובה.

לא מוצאת הרבה מילים, קצת מבולבלת. עשיתי כמה טעויות בתקופה האחרונה. לא יודעת אם אפשר לתקן אותן. אני בנתיים מנסה, לא מצליחה במיוחד. אבל גם מהטעויות האלה למדתי, לשמור דברים מסוימים לעצמי, את השאר דווקא כן לספר. אצלי זה קצת פועל אחרת. אולי היה עדיף שלא הייתי אומרת כלום. זה לא נתן שום דבר לאף אחד מאיתנו. סתם בילבל, אותי ואותו. אני בודקת כמה פעמים כל מילה שאני אומרת, לא מספרת כמעט כלום, דווקא את מה שהייתי צריכה לשמור לעצמי אמרתי. ואי אפשר לחזור אחורה, אי אפשר לבקש ממנו שישכח מה שאמרתי, הלוואי שיכולתי, למען שנינו, בעיקר למענו. וגם לי מסובך להסביר מה אני מרגישה, מנסה לזרוק מילה פה ומילה שם, ואולי איכשהו גם אני אבין את עצמי.

לפני כמה ימים הלכתי לבקר את סבתא שלי. לא ראיתי אותה מעל חודש. 3 פעמים ביקרתי אותה מאז שהיא עזבה, זהו. לא יודעת למה. היא שואלת עלי תמיד כשאחים שלי הולכים אליה. לא יודעת ממה אני מנסה לברוח, אני מתגעגעת אליה כל כך. היה לי קשה לראות אותה לפני כמה ימים, ואולי בגלל זה נמנעתי מללכת אליה. היא התרגשה לראות אותי, כמה דמעות זלגו לה כשחיבקתי אותה. היא לא נראת טוב. חולה ממש. כמעט ולא ראיתי ממנה חיוך בזמן שהייתי אצלה. איך הם מתנהגים אליה שם? מה קרה לה שהיא הגיע למצב כזה קשה? איפה השמחת חיים שלה? פנים עצובות כל כך, כמעט ולא יכולתי לסבול לראות אותה בצורה כזו. אני רואה שלא טוב לה שם, היא לא שמחה, לא מטפלים בה כמו שצריך. היא כל היום לבד, לא מדברים איתה בקושי כי אין אף אחד בבית. אין אף אחד שמקשיב לסיפורים שלה, וכמה שאהבתי לשמוע את הסיפורים האלה. למרות ששמעתי אותם כל כך הרבה פעמים, ההתרגשות שלה כשהיא סיפרה אותם הייתה בשבילי הכל. היא חסרה לי. הנוכחות שלה בבית חסרה. מפחיד אותי לחשוב שהיא לקראת הסוף. אבל אני חושבת שזה המצב. כואב לי לחשוב על זה, אני כל כך אוהבת אותה. היא המלאך שלי. מרגישה רע עם עצמי שאני בקושי מבקרת אותה. מחשבה אגואיסטית, רוצה אותה שוב לעצמי. כועסת עליה שהיא עזבה, כועסת עליהם שהם לא מטפלים בה כמו שצריך, שהם לא מדברים איתה, מזניחים אותה, והכי כועסת על עצמי. כשהייתי שם היא שאלה למה לא באתי אליה הרבה זמן, למה אני לא באה אליה יותר. לא ידעתי מה לענות. רק החזקתי את היד שלה ואמרתי שאני אבוא יותר. נצבט לי הלב, היא טיפה רועדת, פנים עייפות וחיוורות, דיבור חלש ואיטי ועיניים עצובות. חייבת לשים הכל בצד, את כל הכעסים המטופשים האלה. אני אבקר אותה יותר,הבטחתי, בתקווה שהסוף שלה לא יגיע מהר כמו שנראה לי...

ביום שבת הגיע רגע השבירה שלי, התייאשתי מהכל. הסופ"ש הנוראי עם ההורים והלחץ והעומס מכל כיוון אפשרי היו גדולים עלי. חברה טובה אמרה לי שמפה אפשר רק לעלות, כמה שהיא צדקה. למחרת בבוקר החלפתי גישה, פתרתי חלק מהבעיות אחת אחרי השנייה, חלק אפילו נפתרו מעצמן. אני בסדר עכשיו. הייתה נפילה, התאוששתי.("ורצית שהעולם ידע, למצוא אותך האבודה, בין כל המהומות ומכל החלומות הבנת כבר את הדרך..")

המילים האלה שלו, מזכירות לי קצת את א', האקס. עוד כמה חודשים זו תהיה שנה מאז הפרידה. ההבטחות של א' התבררו כאשליות, מההתחלה לא האמנתי לו יותר מדי,  זה משהו באישיות שלי שלא נותן לי לבטוח באנשים כל כך בקלות,אם בכלל. אבל הפעם זו הרגשה שונה, הרגשה טיפה יותר בטוחה, הרגשה של כנות ודאגה אמיתית. מודה, מחמם לי את הלב לשמוע דברים כאלה, סומכת עליו. לפעמים מבינה, לפעמים פחות. לפעמים מוקסמת ממנו, לפעמים נרתעת, לפעמים מרגישה שהוא לא רוצה אותי בחיים שלו. מוזר לי. וכנראה מוזר לו עוד יותר.

I don't want the world to see me.."
'Cause I don't think that they'd understand
When everything's made to be broken
"..I just want you to know who I am

פוסט הבא יהיה מי יודע מתי. הופתעתי לדעת שיש הרבה יחסית שעשו מנוי לבלוג שלי, מוזר לי שאנשים מתענינים כל כך בחיים שלי, מוזר לי בכלל שאנשים הגיעו לפה, אבל בכל אופן, לילה טוב לכולם...

ובפעם האחרונה לתקופה הקרובה:

שלכם...(אפילו כולל החתימה המקורית..:)