כנפיים שבורות

הפחד הזה שעולה בי בכל פעם שמוזכר עניין הגיוס, הדפיקות לב שמואצות והנשימות שנעשות כבדות מטריפות אותי. אני מרגישה כמו 2 אנשים שונים, מצד אחד יש בי את החלק שהשלים עם העובדה שאני עוד יום חיילת, אותו חלק שטוב לו עם העניין, שמצפה לזה. ומצד שני יש בי צד אחר לגמרי שמפחד כל כך. הרגשתי את הפחד הזה במלוא עוצמתו היום, האחים שלי נסעו כל אחד לעיר ולבית שלו, הייתי בחדר שלי לבד, על הרצפה מונח תיק ענק שהוא בערך פי 3 ממני, על המיטה מפוזרים בגדים, גופיות לבנות ועוד כל מיני דברי צבא למינהם ואני פשוט מרגישה אבודה. הרבה זמן לא הרגשתי ככה, פחד ובדידות מוזרה מילאו אותי, שמתי מוזיקה על העוצמה הכי גבוהה שהמערכת שלי מסוגלת ופשוט התקפלתי כמו תינוק חסר אונים על המיטה. בלי ששמתי לב דמעה או 2 זלגו לי על הלחיים בלי שרציתי בכלל, לא רוצה להישבר, זה לא הזמן. חיפשתי בספר הטלפונים של הפלאפון שלי שם אחד שאני אוכל להתקשר אליו, שאני אוכל לשתף אותו במה שאני מרגישה ברגע זה. חיפשתי שמישהו ירגיע אותי, שמישהו יגיד לי שהכל יהיה בסדר ואין מה לדאוג אבל לא מצאתי מישהו כזה. יש לי 350 אנשים בספר טלפונים ואפילו לא בנאדם אחד שהרגשתי שאני יכולה לדבר איתו. זה תיסכל אותי, הרגשתי שפשוט כל מי שחשוב לי לקח כמה צעדים אחורה והתרחק. אחרי כמה שירים, כמה דמעות והרבה מחשבות החלטתי שאסור לי לתת לעצמי ליפול ופשוט התחלתי לארגן את התיק לצבא.

מוזר לי שאין לי בנאדם לפנות אליו שקשה לי. ואולי הכל זה עניין של הרגל. לא שמעתי מ-ת' כבר מעל שבועיים. לא אסמאסים ולא שיחות טלפון. כמה שאני מאוכזבת ממנו. אני בטוחה שהוא בכלל לא זוכר שאני מתגייסת עוד יום אחד. אני יודעת, הוא בדיוק סיים את הקורס והוא כנראה מתרגל לתפקיד שלו.  אבל עדיין, זה לא מצדיק את העניין שהוא בכלל לא זוכר שאני מתגייסת ובכלל לא מתעניין למרות שבשיחה האחרונה סיפרתי לו על כל החששות שלי. אבל אני כבר כל כך רגילה להתאכזב ממנו שאני מתפלאת על עצמי שכבר לא למדתי את הנוסחא- אני אהיה לצידו בכל פעם שהוא צריך אותי, אתמוך, הוא ייתקשר אלי כשקשה לו וידע שאני פה לייעץ לעזור או סתם להקשיב, אבל בכל תקופה שטוב לו, או שהוא מוצא ידידות אחרות הוא שוכח אותי ונעלם. לא באמת אכפת לו מה שלומי, או מה עובר עלי, כל עוד טוב לו אז מה הטעם שלו לדבר איתי? נכון,בשלב מסוים הוא חוזר, כמו תמיד, אבל אני לא אשאר שם לנצח בשבילו, יש גבול למה שאני מוכנה לעבור למען הקשר שלי איתו. (קשר שגם ככה גוסס כבר הרבה זמן, ושנינו מתעלמים מזה..)

הייתי אמורה "לחגוג" את הגיוס עם כמה חברות וידידים, אחרי שהרגשתי שאני נשברת פשוט לא היה לי חשק, וביטלתי את כל העניין. חברה טובה באמת לא הייתה מוכנה להסכים עם זה שביום האחרון שאני יכולה לצאת לפני הגיוס אני אשאר בבית ובגלל זה שיכנעה אותי לצאת. התארגתי מהר וידיד אסף אותי והלכנו למקום שאני מאוד אוהבת וישבנו שם כמה חברים. כמובן ש-ס'(כן כן, אות חדשה בבלוג) היה שם גם, הוא חבר של חבר של וכמובן מפה לשם יוצא שאני רואה אותו המון. אני אוהבת את האופי שלו. הוא שקט, לפעמים בכלל לא שומעים אותו. ואם הוא כבר אומר משהו מבינים מהר מאוד שהוא שנון בצורה מרשימה מאוד ובאמת יש בו משהו אחר,מסתורי טיפה. הוא ישב בדיוק מולי, והוא כל כך ביישן שזה פשוט חמוד. הוא הסתכל עלי המון, כבר כמה פעמים שיצאנו והוא היה ושמתי לב שהוא די מתעניין בי. אבל הוא כל כך שונה מרוב הבנים בעיר שלי(וטוב שכך..) והוא פשוט לא יתחיל איתי שיחה אלא אם אני אפנה אליו. הסתכלתי עליו ובכל פעם שהמבטים נפגשו הצחיק אותי לראות אותו מסיט את המבט במהירות ואת החיוך הנבוך שלו. כזה מתוק.  ניסיתי לדבר איתו, אבל נראה לי שהוא נלחץ ממני. כשאני מדברת איתו הוא מגמגם טיפה, הפנים ישר מאדימות והוא מפחד להסתכל לי ישר בעיניים משום מה, הוא גדול ממני ב4 שנים, הוא לא היה אמור לעבור את השלב הזה?  כשיצאנו כולנו בחוץ היה מצב מוזר שאני והוא חיכינו ליד האוטו של ידיד שלי לבד.  הוא הסתכל לרצפה, במבט מושפל בקול חלש ואמר לי שאני יפה. (או במילים שלו: "אמממ.. את..את יודעת, את אמממ... אחת הבחורות היפות שראיתי..באמת..."  ) לא הצלחתי להבין למה הוא אמר את זה פתאום, כמובן שהרגשתי ממש נבוכה, אמרתי תודה וחיוך קטן והלכתי לחפש את חברה שלי. אוף, אני לא מתפקדת טוב במצבים מפתיעים כאלה. מקווה שהוא לא נפגע ממני..  

עשה לי טוב לצאת היום, נהנתי, זה הוציא אותי מהעצב המוזר הזה. אחת השיחות היום הייתה על זה שאני מחכה לחורף ואוהבת אותו. בין 12 אנשים אני ועוד מישהו היינו היחידים שאוהבים חורף. ("אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים..") מישהו אמר שם שבדרך כלל מי שאוהב חורף הוא בנאדם מלנכולי שאוהב להיות לבד ואוהב את השקט שלו. הסכמתי עם זה לחלוטין  למרות שכל מי שישב שם לא הצליח להבין איך אני אדם מלנכולי כי זה בכלל לא נראה, חבל שלא יכולתי להסביר להם שאני פשוט שחקנית טובה, ולא כל מה שנראה מבחוץ מעיד על מה שמתחולל בפנים...

ר', יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך. היום בערך אלף פעם נעצרתי על השם שלך ותכננתי להתקשר, בסוף זה לא קרה, וטוב שכך, אתה בכוונה מתרחק, אני לא אכריח אותך לדבר איתי. אבל תצפה לטלפון בימים הקרובים(אם אני אמצא את האומץ להתקשר באמת..), אתה לא חייב לדבר, רק תקשיב. יש דברים שאני רוצה להגיד לך, שאני צריכה להגיד רק בשביל להיות שלווה עם עצמי, הרבה דברים שאני חושבת שכדאי שתדע.

רציתי פוסט גיוס, ויצא לי פוסט חוויות היום ועוד כמה דברים שמסביב. לא נורא, העיקר שאני הבנתי את עצמי.

יש שיר מדהים של להקת  3doors down (שאני באופן כללי מאוד מאוד אוהבת), בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הרגשתי שאני כתבתי אותו או שהוא נכתב עלי. מילה במילה, שיר פשוט אמיתי ומדהים. כשהשיר הזה התנגן היום זלגה הדמעה הראשונה, הוא מעביר בי צמרמרות, כמה שהשיר הזה הוא אני.

The open wound she hides
She just keeps it bundled up
And never lets it show
She can't take much more of this
But she can't let it go
And that's ok, she don't want the world

All the things she says
While he's just lying there
Without someone to hear her cry
She slips off into a dream
About a place to hide
And that's ok, she don't want the world

This love she feels
Everything she's ever known
Or ever thought was real
Seems like it's been thrown away
Now how's she gonna live
It's ok, she don't want the world

Those words he never spoke
Haunt her life, the memories
Of all the times before
She tried to show him love
While he would only ask for more
But it's ok, she don't want the world

Softly in her sleep
Pictures of the life she's longing
For slowly appear
She's seen them all before
But somehow never quite this clear
She just smiles, she don't want the world


A brand new morning shines
As she wakes up alone again
This time to face the day
She swears there's time to make it
As she simply walks away
And it's ok, she don't want the world

זהו להיום, כבר מאוחר וזה הלילה השלישי שאני לא ישנה כמו שצריך בכלל. אני אהיה בסדר למרות שהפוסט נראה טיפה מבאס, אני לא נשברת בכזו קלות. אולי יהיה לי קשה בתקופה הקרובה, אבל אני לא יכולה להסתמך על תמיכה של אנשים אחרים, יש לי את עצמי, היום הוכחתי לעצמי שאני לא צריכה יותר מזה. האגויסטיות של ת' פוגעת בי, אבל אני לא יכולה לתת לזה להשפיע עלי. יש לי יותר מדי על הראש חוץ מהעניין שלו.

"גם השקיעה רק נחה ותשוב לזרוח"- אני אהיה בסדר, אני אעבור את התקופה הזאת, זה רק צבא, לא סוף העולם. מי שבחר להתרחק ממני לא היה צריך להיות קרוב אלי מההתחלה. יש לי הזדמנות להתחיל בדף נקי, תקופה חדשה, מקווה שתהיה טובה יותר.

זה הפוסט האחרון לתקופה הקרובה, מי יודע מתי יהיה לי זמן לכתוב פה שוב.

שיהיה לכולם לילה טוב...

Angel Of Music