כנפיים שבורות

חזרתי משבוע טירונות. סגרתי שבת, אסגור גם את הבאה. הגוף כואב, תפוס, סימנים כחולים מהנשק והרבה פציעות ושריטות על כל הגוף. אני הראשונה להודות שקשה לי, פיזית אבל בעיקר נפשית. זה להיזרק למים קרים, רחוק כל כך מהבית שזה מגוחך. להתרגל לכל כך הרבה דברים חדשים. אני זאת שלא נעים לה להחליף בגדים ליד חברות שלה פתאום מתקלחת עם עוד פלוגה שלמה שאני מכירה בדיוק שעה וחצי, מי היה מאמין? רואה הרבה חוסר צדק, הרבה זלזול, הרבה חוסר אכפתיות ואגואיסטיות שאני שונאת כל כך. הצבא חושף בפנייך את הצדדים הכי אמיתיים של אנשים, חלקם טובים והחלק השני כל כך אכזרי שקשה להאמין. מצאתי הרבה חברות, מחלקה שלמה של חברות. אף פעם לא הייתה לי בעיה להתיידד עם אנשים, ואולי זה הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי. עוד לא זולגת לי דמעה אחת וכבר יש 43 בנות שרצות אלי בכל הכח לנגב אותה ולתת חיבוק תומך ולהגיד לי שאני בנאדם מדהים. אכפתיות. 43 סמסים מאנשים חדשים לחג. עשה לי טוב.

הנסיעה הבייתה ארוכה, ארוכה כל כך שיצאתי ב5 בבוקר מהבסיס והגעתי בסביבות 3 בצהריים. מתיש. מסתובבת בתחנה מרכזית, עם תיק ענקי על הגב שבקושי מצליחה לסחוב, על מדים שנראים עלי קצת מגושמים ובכלל לא למידות שלי, עוד אחת מבין אלפי חיילות. מתמזגת ברקע ואוהבת את זה. אף פעם לא אהבתי לבלוט וככה אני עוד סתם אחת שמחכה להגיע הבייתה. או שלא. כל המחלקה במשך שבוע בכתה ואמרה שהיא מתה להגיע הבייתה. לי היה קשה בדיוק כמו שהיה להן רק שההבדל הוא שאני מעדיפה להישאר בבסיס. מאתמול שהגעתי עברה לי בערך אלף פעם המחשבה בראש של למה חזרתי הבייתה בכלל. אולי בטירונות קשה לי פיזית, הגוף כואב, אני מותשת. אבל פה בבית, כואב יותר. הכל כואב יותר. הלב ובעיקר הנשמה. אם בטירונות מזלזלים בי תוך כדי משחק של מפקדים קשוחים פה מזלזלים כי תמיד זלזלו, מתוך הרגל. כשיש לי פה דמעה לאף אחד לא באמת אכפת, לאף אחד זה לא באמת מזיז. אין אף אחד שיקשיב כשאני מספרת כשקשה לי שם, אף אחד לא רוצה לשמוע מה אני עוברת שם. החיילת היחידה שמוכנה לחזור ברגע זה לטירונות, לריצות, לתנאים המגעילים, למפקדים שצורחים רק בשביל לא להישאר בבית. זה לא אמור להיות ככה, אני אמורה לרצות להיות בבית, לנוח, לתת לגוף להתרפא, לתת לכאבים לעבור. לא להוסיף עוד ועוד מטענים רגשיים שכבדים פי אלף מהתיק הצבאי שלי. מחר אני חוזרת לבסיס, דבר ראשון משקי"ת ת"ש. אני לא סגורה על ההחלטה שלי אבל אני חייבת לעשות עם זה משהו. אין לי עם מי להתעייץ אז אני אסתמך על האינטואיציה שלי, נקווה שהיא טובה מספיק.

הגוף שלי עייף יותר מהמצב שבו הגעתי לפה, חברות מהמחלקה שולחות לי סמסים על זה שהן נהנות בחג, שכמה כיף להן עם המשפחה ואני מקנאה. אני לא בנאדם קנאי, אני לא מבקשת הרבה אף פעם. אף פעם לא קינאתי ברכוש של אחרים, בבגדים יקרים יותר, בתכשיטים יפים יותר או במכונית טובה יותר. אבל עכשיו אני מקנאה, בדבר הפשוט ביותר שיש, לא ביקשתי הרבה, רק רציתי לחזור הבייתה למקום חם, אוהב ותומך. אבל כנראה זה יותר מדי לבקש.

אתמול כל כך רציתי לדבר עם מישהו, רק לספר שקשה לי פה, לחלוק עם מישהו את העובדה שאני חושבת ללכת למשק"ית ת"ש, שלחתי סמס אחד לבנאדם היחיד שתמיד אצלי במחשבות, לא באשמתו אבל בסוף שוב נשארתי עם כל הטירוף הזה בתוכי, מתי זה ייגמר?

ר', אני לא מצליחה להבין אותך. בחיי שאני לא מצליחה. לא הבנתי את הסמסים ששלחת לי ביום ראשון, לא הבנתי על איזה בלאגן אתה מדבר, מה פשר הקטע שהשארת לי בפוסט הקודם. בבקשה תהיה יותר ברור איתי, אני לא מצליחה להבין את עצמי בתקופה הזו, לא מבינה את הסביבה שלי, אז לפחות אתה תהיה משהו מוכר וברור. בבקשה.

המפקד שלי אמר לי שהוא רואה שאני בנאדם חזק למרות שאני נראת עדינה ושבירה, הוא אמר לי שהוא רואה שקשה לשבור אותי. לא יודעת אם זה נכון, אני על סף להישבר, בכל מקום שאני פונה אליו אני נתקלת בדלת סגורה. אני לא יכולה לומר שזו תקופה שתחלוף כי זה הולך להישאר ככה כל עוד אני בצבא וכל עוד אני גרה בבית. גם לאדם החזק ביותר יש נקודת שבירה שבה הוא מאבד את עצמו ומאבד כל רצון לחיים, הופך להיות בנאדם ריק. אני חושבת שהנקודה שלי מאוד קרובה.

זהו להיום, הצבא הוא מה שציפיתי, הבית הוא מה שתמיד הכרתי, השילוב של שניהם שובר אותי לרסיסים...

חג שמח ושנה טובה לכולם...  

Angel Of Music