כנפיים שבורות

פוסט ערוך, יות מדי מילים שחושפות.

כשאדם קרוב אלי נשבר,גם אני נשברת.

יש לי חברה טובה שגרה בעיר אחרת, מרחק נסיעה של שעתיים-שעתיים וחצי בערך. הקשר ביננו הוא קשר נורא קרוב ואנחנו חברות טובות מעל 3 שנים. יש לנו את אותו שם,ומתברר שהחיים שלנו פונים לאותו כיוון כרגע. היא מאוהבת בידיד שלה ואתמול היא החליטה להגיד לו את זה. היא החליטה לספר הכל ולראות מה יכול להתקדם. בשיחה איתה לפני המעשה "האמיץ" עודדתי אותה, ואמרתי לה שהכל בטוח יילך כמו שהיא מצפה, דיברנו בצורה חיובית למרות שידעתי ופחדתי שאולי היא לא תקבל את התשובה שהיא מחפשת, בדיוק כמו שקרה לי עם ת'. אבל פה המצב היה שונה אז היה אפשר לחשוב בצורה כזאת. הם גרים באותה עיר,נפגשים כל יום, אפילו הייתה התחלה של קשר רומנטי ביניהם, כלומר כל הסיכויים לטובתה. ידעתי שעכשיו היא במצב ירוד בגלל שמצבה הבריאותי של סבתא שלה מתדרדר. חשבתי שאולי זה מה שיצליח לעודד אותה. מתברר שלא. הסיטואציה הייתה כל כך דומה לשלי. כשעוד הייתי עם גוגי היא התקשרה בוכה ואמרה שהוא לא רוצה, הוא הכיר מישהי אחרת והוא לא רוצה שום קשר איתה מלבד ידידות. המילים שלה נכנסו לי ללב, הדמעות שלה שברו אותי, לא מצאתי מילים להגיד לה,לא ידעתי איך לעודד אותה. אני מכירה את ההרגשה,יודעת בדיוק מה היא חווה עכשיו. זה כל כך תיסכל אותי. ניסיתי להצחיק אותה,ואפילו הצלחתי. ובגלל שאני היחידה שהיא סיפרה לה על כל העניין לא היו חברות מהעיר שלה שיכלו לתמוך בה. זה שיגע אותי עוד יותר שהיא לבד שם ואין מי שיכול להיות איתה כרגע, אין מי שיכול להרגיע, אין מי שיכול לחבק,אין מי שיכול להגיד לה שהוא איתה וזה בסדר.

בלילה חזרתי הבייתה ברגל מגוגי, הקור היה בלתי ייאמן,קור שבאמת חודר לעצמות וכבר מכאיב. הידיים קפאו לי. הייתה הליכה מייגעת. להגיע הבייתה,להחליף לבגדים חמים,להיכנס מתחת לשמיכה ולראות סרט טוב בהחלט השפיעו לטובה על המצב רוח שלי. אבל כמה דקות לפני שנרדמתי ב4 לפנות בוקר נזכרתי בכל השיחה עם החברה, קול הבכי שלה לא עזב אותי, הדיבור השבור והמבולבל שלה,כל העובדה שהיא לא סיפרה לאף אחד על מה שקרה והיא מתמודדת עם הכל לבד,האכזבה שלה, הכאב על סבתא שלה שהיא מרגישה שעומדת למות וזה הסוף, ובמיוחד משפט אחד לא הניח לי :" עדי,אני צריכה את החיבוק שלך". הדמעות כבר עמדו לי בעיניים ככל שנזכרתי בה יותר.החלטתי שאני חייבת לנסוע אליה,אני חייבת ללכת לתמוך בה,אני חייבת להיות שם בשבילה, אני חייבת לתת לה חיבוק ולהגיד לה שאני פה איתה כמו שתמיד הבטחתי. קמתי מהמיטה,הלכתי למחשב וחיפשתי קווי אוטובוס לעיר שלה כדי שאני אוכל לנסוע אליה כבר בבוקר. בזמן שהעתקתי את השעות נזכרתי שמחר יש יום הולדת לחברה אחרת. אני הובסתי על ידי התחיבויות קודמות שלי. ידעתי שאני לא יכולה להבריז מהיום הולדת הזו. אני שונאת את המרחק הזה. אני שונאת את העובדה שאני הכי רוצה לתמוך בה עכשיו והמרחק הטיפשי הזה מפריד ביננו. אני שונאת את העובדה שהיא שם לבד עכשיו. שונאת את העובדה שגם אם יש מי שיתמוך בה שם אף אחד לא יודע על זה. לא משנה כמה אני אנסה לנחם אותה, לא משנה כמה מילים מעודדות אני אגיד לה,לא משנה כמה אני אנסה להצחיק אותה וכמה אני אגיד לה שאני מבינה מה היא מרגישה, שום דבר לא משתווה לחיבוק אחד. חיבוק אחד באמת שווה אלף מילים ואפילו יותר. כשאני עצובה אני לא מחפשת מילים מאנשים, במיוחד לא מחפשת את אותם משפטים שכולם אומרים( "הכל יהיה בסדר" הכל זה לטובה" "תראי,זה יעבור מהר" הזמן יעשה את שלו" את תהיי בסדר" וכו'..),אני לא באמת טורחת להקשיב למה שאומרים לי כשאני מבולבלת ועצובה, אני רק רוצה את המגע ואת החיבוק האוהב, יד שתנגב את הדמעות, ליטוף על השיער, ופשוט חום אנושי שלעולם לא יוכל לבוא לידי ביטוי עם מילים.  

בסופו של דבר שלחתי לה סמס שאני אוהבת אותה ואנחנו ביחד בעניין. זה לא שווה הרבה אבל זה מה שאני יכולה לתת לה כרגע..=\

ודידי, אני יודעת שאת לא קוראת פה, אבל בכל מקרה לסיום יהיה שיר של להקה שאת אוהבת ושיר באמת יפה.

אני אוהבת אותך פינוקי, ואני לצידך גם מרחוק:

"...אתה מביט בי מהצד,
מרגיש ומסתתר.
כל כך רוצה לשלוח יד,
שכל זה ייגמר, אני לא אוותר.
אתה סוגר את עצמך בדיוק כמו בעבר,
תבין כל כך קשה לי שוב לראות אותך נשבר,
ולמרות האכזבה שלקחה לנו הכל,
אם רק תביט סביב תבין שאין לאן ליפול.

הגיע זמן להתעורר לא לפחד לצאת שוב לעולם
שנינו יחד נתגבר, לשכוח מהכל ומכולם

וגם אני בוכה בשקט,
מוכרח להילחם.
ואז בסוף היום נשאר שם רק אני לבד עם הדמעות,
אין מי שינחם.
אתה סוגר את עצמך בדיוק כמו בעבר,
תבין כל כך קשה לי שוב לראות אותך נשבר,
ולמרות האכזבה שלקחה לנו הכל,
אם רק תביט סביב תבין שאין לאן ליפול..."

אני לא אוהבת את השיגרה החדשה הזאת. השביתה הזאת מוציאה אותי מדעתי. כל יום אותו הדבר,אני לא מרגישה שאני עושה משהו מועיל. גם כשאני עובדת זה או בחינם או תמורת סכום מגוחך. לא שבאמת אכפת לי מכסף, אבל אם כבר אני מבזבזת שלוש שעות בשביל ללמד מתמטיקה או כל מקצוע אחר לפחות אני אקבל תמורה שווה בשביל זה. אבל אני הצעתי את גובה התשלום וזה בסדר. לפחות אני עושה משהו נחמד בשביל אחרים.

עוד מעט אני יוצאת עם גוגי, וזה בהחלט נס. אני רואה אותה פעמיים בחודש אחד!! ימי המשיח הגיעו..=] היא גרה מרחק הליכה של פחות מ20 דקות ממני אבל אני רואה אותה לעיתים רחוקות לצערי. אנחנו הולכות לחפש מתנה לד' שלה(שלנו!!! אעאע! שלנו!).. לא אכפת לי מה נעשה העיקר שאני רואה אותה..:)

ופה זה המקום להתמרמר ולכתוב שכל השירים שאי פעם כתבתי היו מרוכזים בדף יוצר שלי באיזה אתר, והאתר הזה נפל. כלומר כל השירים שלי הלכו לעולמם. ויש לי מחברת שירים עם חלק מהם,אבל היו הרבה שכתבתי ישר בדף יוצר. דאמ...הכל הלך..=\

היום נכנסתי לבלוג הקודם שלי,הוא ננטש באופן סופי. אפילו לא הגבתי לתגובות שהשאירו לי שם. כמעט חודש שלא כתבתי שם. אני אולי אעתיק את אחד מהפוסטים של פה לשם ואז זה ייחשב כעידכון והקוראים הקבועים שלי יהיו מאושרים שחזרתי...מתוחכם אה?(לא ממש...חח)..

זהו,זה פוסט חסר כל משמעות והוא נכתב רק לשם העידכון.אבל השיר הזה הוא ממש לא חסר משמעות. ובגלל שלא כתבתי מילה על ת' היום(כי אין שום דבר חדש לכתוב..) ,השיר הזה הוא בשבילו:

"...How can I just let you walk away,
just let you leave without a trace
When I stand here taking every breath with you,
You're the only one who really knew me at all

How can you just walk away from me,
when all I can do is watch you leave
'Cos we've shared the laughter and the pain,
and even shared the tears
You're the only one who really knew me at all

So take a look at me now,
'cos there's just an empty space
And there's nothing left here to remind me,
just the memory of your face
Take a look at me now,
'cos there's just an empty space
And you coming back to me is against the odds
and that's what I've got to face

I wish I could just make you turn around,
turn around and see me cry
There's so much I need to say to you,
so many reasons why
"...You're the only one who really knew me at all

אגב,סוף סוף מישהו הבין את מה שעומד מאחורי הכינוי שלי..=]

אני עפה להתארגן בשביל לא לאחר לגוגי...שיהיה לכולכם יום טוב...:

(משהו מוזר קורה עם הרשימות בישרא, הן נעלמו...חוש חש הבלש יוצא לפעולה?=)
                                                   

חלמתי עליו.

פעם ראשונה שזה קורה.

תמיד היו לי חלומות עליו בלי דמות מוחשית,בלי תיאור מפורט ולא תמיד הייתי בטוחה שזה היה הוא כי הרי לא הכרתי את המראה שלו. והפעם זה היה שונה. הפעם הפנים שלו היו ברורות. המבט, ואפילו הקול ואני מוכנה להישבע שאפילו הריח. בהחלט הוא.
כנראה שהמוח שלי עשה יד אחת עם הלב שלי, מזימה נגדי אה? =] החלום היה כל מה שלא קורה במציאות. בדיוק ההפך מהכל. לפחות בחלום אני מכירה את ההרגשה של השפתיים שלו בשלי. כן,זה לא ממש מנחם כי חלומות כבר לא מתגשמים נכון?

והשיר הזה הוא שיר מדהים של אוהד חיטמן, קוראים לו "נוקטורנו"...ואני אשים את כולו פה כי הפוסט קצר וכל מילה בשיר מדהימה:

"...אוהב אותך בלילה,
כשלא צריך לראות,
רוצה אותך בחלומות
לכמה שעות

אני אחד ששר לך
נוקטורנו מרכך
ואחרי שתרדמי
אני קם והולך..

ויש לי ספקות עם עצמי,
אם יהיה לנו טוב
ואם בסוף נהיה מאושרים.
כן, יש לי עוד לבדוק עם עצמי,
אם אפשר לאהוב
מישהי שלא קיימת -
ההיא מהשירים.

כשאת בי נוגעת
זה לא מאיים,
לפחות בחלומות
אני מקיים.

את מופיעה כשקר לי,
תמיד בהזמנה,
אל תאמיני לנוקטורנו-
הוא רק מנגינה

בסוף את נעלמת
וזה מקשה אותי,
במיטה אני מוצא,
שזה לא את שאיתי.

להתראות פנטזיה,
שלום להדחקה,
חבל לי על הזמן שלך,
למי את מחכה?...

כן, יש לי עוד לבדוק עם עצמי,
אם אפשר לאהוב
מישהי שלא קיימת -
ההיא מהשירים..."

והתמונה הזאת היא שלמות מבחינתי.

יום טוב לכולם...=]

עריכה מאוחרת:

אולי זאת בקשה קצת מוזרה,אבל לפוסט הזה אל תגיבו. תודה...=]
                                              

במבט לאחור בבלוג, כשהסתכלתי על פוסטים ישנים שלי פה אני מבינה שכל כך הרבה השתנה בשבועיים האלה. הרבה יותר ממה שחשבתי שייקרה. במשך שנה וחצי הכל היה אותו הדבר,אני אהבתי את ת' מהצד, לא אמרתי מילה. אבל בחודש האחרון הרגשות כבר חנקו אותי, אז התחלתי לרמוז פה ושם. רמזים שצריך להיות עיוור או טיפש בשביל לא להבין. ות' הוא לא עיוור ובטח שלא טיפש, הוא ידע הכל, רק לא היה בטוח לגמרי. בפגישה אמרתי הכל ומשם הכל השתנה. לא הידידות ביננו, שזה אני באמת שמחה שנשאר אותו הדבר, אלא האהבה שלי אליו. ת' האהוב שלי. עדיין אהוב,אבל לעולם לא היה שלי,וגם לא יהיה. אני לא מפסיקה לתהות על איך הוא מרגיש עם המצב עכשיו. זה מוזר לו? מביך אותו? מחמיא לו? לא עושה לו כלום? הוא הרי יודע שאני אוהבת אותו,למרות שהוא לא יודע עד כמה,אבל עדיין. רציתי שהוא ידע בשביל שהוא לא ירגיש שאין לו אף אחד אף פעם. כלומר שיהיה לו ביטחון שלא משנה מה קורה, לא משנה כמה הוא ירגיש לבד,כמה הוא ירגיש עצוב או כמה הוא ירגיש שאי אפשר לסמוך על אף אחד הוא יידע שיש מישהי אחת שבטוח אוהבת אותו. אוהבת באמת. הכי אוהבת. יידע שיש מישהי שתמיד תקשיב לו. אני לא יודעת עד כמה המצב הוא כזה עכשיו. הוא יודע,אבל אני לא יודעת אם הוא באמת מרגיש את זה.

ביום שישי הייתה לי שיחה עם ידיד שלי(שלא יכול לקבל אות כי היא כבר בשימוש..=]). פעם חשבנו שאולי יהיה ביננו משהו. אבל עכשיו יש לו חברה. העלנו זיכרונות על מה שהיה והוא אמר לי שהוא מתחרט כל כך שלא ייצא מזה כלום. אני הסכמתי איתו. פיספסתי פה משהו טוב,אני יודעת את זה. אבל אין פה מקום לחרטות ולמחשבות כאלה. זה עבר וזה מאוחר מדי. יש לו חברה שהוא כל כך אוהב ואת זה רואים לפי הדרך שהוא מדבר עליה, במבט מאוהב ומתוק כזה. אני ממש שמחה בשבילו. אם אני פיספסתי אותו לפחות מישהי אחרת הרוויחה..=]

תמיד שניסיתי לעודד חברות וידידים שלי משברון לב לא הצלחתי להבין למה זה כזה קשה. פשוט מפסיקים לחשוב על זה וזה עובר לא? חע! ממש ממש ממש לא. אי אפשר לא לחשוב על מישהו שאוהבים. כל שטות מזכירה לי אותו. מילים שהוא אומר, משפטים מצחיקים שלו שאני שומע מאחרים, שירים שהוא שומע ואוהב, ופתאום השם שלו קופץ בכל מקום. אתמול בדיוק בת דודה שלי אמרה לי שהיא התחילה לצאת עם מישהו ממש חמוד עם שם בדיוק כמו של ת'(כל השם,לא רק האות..=]).. כן, אאוצ'.. ובאמת כל דבר מזכיר לי אותו. ושלא תבינו לא נכון, אני אוהבת להיזכר בו, זה מעלה לי חיוך. אבל זה בלתי אפשרי לשכוח את האהבה שלי אליו. איך ממשיכים מפה? שנה וחצי שלמדתי לאהוב כל דבר בו. כל פרט קטן. אפילו את החסרונות(כי אף אחד לא מושלם) שממזמן הפכו למשהו שגרם לי לאהוב אותו עוד יותר. פתאום אני נזכרת בסרט "שמש ניצחית בראש צלול" ולרגע מתחרטת שאין דבר כזה במציאות. אי אפשר למחוק דברים מהלב ומהמחשבות. לא למחוק אותו, אף פעם לא, אבל את האהבה אליו. אהבה שאני באמת מקווה שלא מכבידה עליו. כי הוא לא "אשם"  שהתאהבתי בו. הוא בטח היה מעדיף אם המצב היה אחרת.  גם אני לא בחרתי להתאהב בו, למרות שאני מבינה את הלב שלי,מבינה למה הוא בחר בו. איך אפשר שלא להתאהב בו? הוא מקסים. אני באמת משתדלת שלא להכביד עליו,אני כמעט ולא שולחת לו סמסים יותר,מחכה שהוא ישלח ואז עונה. לא רוצה להפריע לו,לא רוצה להציק. מחכה שהוא יתן את הסימן שאפשר לדבר. לא אוהבת את המצב הזה, כי אני רוצה להתקשר אליו סתם ככה ולשאול אותו מה קורה ומה חדש. ואני רוצה לשלוח לו סתם סמס של "מה נשמע מאמי?" באמצע היום סתם כי חשבתי עליו. ואני נורא נזהרת בשירים שאני כותבת באווי. הוא יודע שהאווי שלי בנוי לפי מצב הרוח שלי. אפשר לדעת מה אני מרגישה לפי מה שכתוב שם. ויש לי מלא שירים שמתאימים להרגשה שלי עכשיו(כל מה שאני כותבת בבלוג..) אבל אני לא יכולה לכתוב את זה יותר שם כי אני יודעת שברגע שהוא ייראה את זה הוא ידע שזה עליו ובאמת שאין לי מושג איך הוא ירגיש עם זה. אני יודעת שאם הייתי במקומו הייתי מוחמאת מכל העניין. אדם אוהב אותי הכי בעולם, מה יכול להיות רע בזה? אבל אני לא יכולה לבוא ולשאול אותו איך הוא מרגיש עם המצב הזה. עוד לא בכל אופן. אני מקווה שזה עושה לו טוב במקום כלשהו בלב.

לסיום,שיר מדהים:

"...Breathe in, breathe out
Tell me all of your doubts
Everybody bleeds this way, just the same
Breathe in, breathe out
Move on and break down
If everyone goes away, I will stay
We push and pull
And I fall down sometimes
And I’m not letting go
You hold the other line
Cause there is a light in your eyes, in your eyes

Hold on, hold tight
If I’m out of your sight
And everything keeps moving on, moving on
Hold on, hold tight
Make it through another night
In every day there comes a song with the dawn
We push and pull
And I fall down sometimes
And I’m not letting go
You hold the other line
Cause there is a light in your eyes, in your eyes..."

בקרוב יהיה פרו לכל הבלוגרים, אז הבלוג הזה כנראה ויהפוך לבלוג פרטי ואז באמת אני אוכל לשים פה הכל. תמונות שלי ושירים שאף אחד אף פעם לא ראה. אמור לקרות בקרוב..:)

זהו להיום, שיהיה לכולכם יום טוב...=]
                            

לב שבור.

פעם ראיתי בצמד המילים האלה כעוד ביטוי.

היום אני מכירה את ההרגשה.

This is my one response.."
This is the way I say I love you

This is my second chance
This is my one romance
This is the cutting line
On which I stand to show you

I can be the wall when you fall down
Find me on the rocks when you break down
I heard it in the song when you call out
But I got to say now it’s got to change

This is my broken heart
This is my bleeding start
This is the way I’ve come to know you

This is my one response
This is the way I say I love you ..."

אתמול היה באמת כיף. נהנתי ממש. יותר מאוחר אני בטח אכתוב פוסט רחב יותר על הנסיעה. אבל בין כל החיוכים והצחוק שהיה אתמול, השיר שכתוב למעלה גרם לי לבכות. בדרך למקום באוטובוס שמעתי מוזיקה ונזכרתי בו, נזכרתי שבדיוק לפני שבוע ראיתי אותו. כל כך ניסיתי שלא לחשוב על זה, כל כך ניסיתי להתעסק בדברים אחרים ובאמת הצלחתי רוב הזמן, חוץ מהפעם הזאת שבאמת הבנתי ש-לב שבור זה לא ביטוי. זאת הרגשה מוחשית מאוד. אדי נרדמה עלי,הראש היה מופנה לחלון, כבר היה חשוך, גשם בחוץ,החלון קפוא מהקור הבלתי מוסבר של ירושלים והשיר הזה ברקע, כל הסיטואציה הייתה גדולה עלי. כמובן שהעלמתי את הדמעות הכי מהר שיכולתי. אף אחד לא שם לב וטוב שכך. כשירדנו מהאוטובוס החיוך חזר לפנים כאילו הוא לעולם הוא לא הלך.

אגב,לא שלחתי לו בסוף את מה שרציתי לאימייל. כצפוי לא היה לי את האומץ. ובלי שום קשר לאומץ אני לא רוצה להציק לו יותר מדי עם הנושא הזה. הוא בטח כבר שכח מהכל.

זהו להפעם,יותר מאוחר עוד פוסט.

שבת שלום לכולם..