כנפיים שבורות

חזרתי משבוע טירונות. סגרתי שבת, אסגור גם את הבאה. הגוף כואב, תפוס, סימנים כחולים מהנשק והרבה פציעות ושריטות על כל הגוף. אני הראשונה להודות שקשה לי, פיזית אבל בעיקר נפשית. זה להיזרק למים קרים, רחוק כל כך מהבית שזה מגוחך. להתרגל לכל כך הרבה דברים חדשים. אני זאת שלא נעים לה להחליף בגדים ליד חברות שלה פתאום מתקלחת עם עוד פלוגה שלמה שאני מכירה בדיוק שעה וחצי, מי היה מאמין? רואה הרבה חוסר צדק, הרבה זלזול, הרבה חוסר אכפתיות ואגואיסטיות שאני שונאת כל כך. הצבא חושף בפנייך את הצדדים הכי אמיתיים של אנשים, חלקם טובים והחלק השני כל כך אכזרי שקשה להאמין. מצאתי הרבה חברות, מחלקה שלמה של חברות. אף פעם לא הייתה לי בעיה להתיידד עם אנשים, ואולי זה הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי. עוד לא זולגת לי דמעה אחת וכבר יש 43 בנות שרצות אלי בכל הכח לנגב אותה ולתת חיבוק תומך ולהגיד לי שאני בנאדם מדהים. אכפתיות. 43 סמסים מאנשים חדשים לחג. עשה לי טוב.

הנסיעה הבייתה ארוכה, ארוכה כל כך שיצאתי ב5 בבוקר מהבסיס והגעתי בסביבות 3 בצהריים. מתיש. מסתובבת בתחנה מרכזית, עם תיק ענקי על הגב שבקושי מצליחה לסחוב, על מדים שנראים עלי קצת מגושמים ובכלל לא למידות שלי, עוד אחת מבין אלפי חיילות. מתמזגת ברקע ואוהבת את זה. אף פעם לא אהבתי לבלוט וככה אני עוד סתם אחת שמחכה להגיע הבייתה. או שלא. כל המחלקה במשך שבוע בכתה ואמרה שהיא מתה להגיע הבייתה. לי היה קשה בדיוק כמו שהיה להן רק שההבדל הוא שאני מעדיפה להישאר בבסיס. מאתמול שהגעתי עברה לי בערך אלף פעם המחשבה בראש של למה חזרתי הבייתה בכלל. אולי בטירונות קשה לי פיזית, הגוף כואב, אני מותשת. אבל פה בבית, כואב יותר. הכל כואב יותר. הלב ובעיקר הנשמה. אם בטירונות מזלזלים בי תוך כדי משחק של מפקדים קשוחים פה מזלזלים כי תמיד זלזלו, מתוך הרגל. כשיש לי פה דמעה לאף אחד לא באמת אכפת, לאף אחד זה לא באמת מזיז. אין אף אחד שיקשיב כשאני מספרת כשקשה לי שם, אף אחד לא רוצה לשמוע מה אני עוברת שם. החיילת היחידה שמוכנה לחזור ברגע זה לטירונות, לריצות, לתנאים המגעילים, למפקדים שצורחים רק בשביל לא להישאר בבית. זה לא אמור להיות ככה, אני אמורה לרצות להיות בבית, לנוח, לתת לגוף להתרפא, לתת לכאבים לעבור. לא להוסיף עוד ועוד מטענים רגשיים שכבדים פי אלף מהתיק הצבאי שלי. מחר אני חוזרת לבסיס, דבר ראשון משקי"ת ת"ש. אני לא סגורה על ההחלטה שלי אבל אני חייבת לעשות עם זה משהו. אין לי עם מי להתעייץ אז אני אסתמך על האינטואיציה שלי, נקווה שהיא טובה מספיק.

הגוף שלי עייף יותר מהמצב שבו הגעתי לפה, חברות מהמחלקה שולחות לי סמסים על זה שהן נהנות בחג, שכמה כיף להן עם המשפחה ואני מקנאה. אני לא בנאדם קנאי, אני לא מבקשת הרבה אף פעם. אף פעם לא קינאתי ברכוש של אחרים, בבגדים יקרים יותר, בתכשיטים יפים יותר או במכונית טובה יותר. אבל עכשיו אני מקנאה, בדבר הפשוט ביותר שיש, לא ביקשתי הרבה, רק רציתי לחזור הבייתה למקום חם, אוהב ותומך. אבל כנראה זה יותר מדי לבקש.

אתמול כל כך רציתי לדבר עם מישהו, רק לספר שקשה לי פה, לחלוק עם מישהו את העובדה שאני חושבת ללכת למשק"ית ת"ש, שלחתי סמס אחד לבנאדם היחיד שתמיד אצלי במחשבות, לא באשמתו אבל בסוף שוב נשארתי עם כל הטירוף הזה בתוכי, מתי זה ייגמר?

ר', אני לא מצליחה להבין אותך. בחיי שאני לא מצליחה. לא הבנתי את הסמסים ששלחת לי ביום ראשון, לא הבנתי על איזה בלאגן אתה מדבר, מה פשר הקטע שהשארת לי בפוסט הקודם. בבקשה תהיה יותר ברור איתי, אני לא מצליחה להבין את עצמי בתקופה הזו, לא מבינה את הסביבה שלי, אז לפחות אתה תהיה משהו מוכר וברור. בבקשה.

המפקד שלי אמר לי שהוא רואה שאני בנאדם חזק למרות שאני נראת עדינה ושבירה, הוא אמר לי שהוא רואה שקשה לשבור אותי. לא יודעת אם זה נכון, אני על סף להישבר, בכל מקום שאני פונה אליו אני נתקלת בדלת סגורה. אני לא יכולה לומר שזו תקופה שתחלוף כי זה הולך להישאר ככה כל עוד אני בצבא וכל עוד אני גרה בבית. גם לאדם החזק ביותר יש נקודת שבירה שבה הוא מאבד את עצמו ומאבד כל רצון לחיים, הופך להיות בנאדם ריק. אני חושבת שהנקודה שלי מאוד קרובה.

זהו להיום, הצבא הוא מה שציפיתי, הבית הוא מה שתמיד הכרתי, השילוב של שניהם שובר אותי לרסיסים...

חג שמח ושנה טובה לכולם...  

Angel Of Music

הפחד הזה שעולה בי בכל פעם שמוזכר עניין הגיוס, הדפיקות לב שמואצות והנשימות שנעשות כבדות מטריפות אותי. אני מרגישה כמו 2 אנשים שונים, מצד אחד יש בי את החלק שהשלים עם העובדה שאני עוד יום חיילת, אותו חלק שטוב לו עם העניין, שמצפה לזה. ומצד שני יש בי צד אחר לגמרי שמפחד כל כך. הרגשתי את הפחד הזה במלוא עוצמתו היום, האחים שלי נסעו כל אחד לעיר ולבית שלו, הייתי בחדר שלי לבד, על הרצפה מונח תיק ענק שהוא בערך פי 3 ממני, על המיטה מפוזרים בגדים, גופיות לבנות ועוד כל מיני דברי צבא למינהם ואני פשוט מרגישה אבודה. הרבה זמן לא הרגשתי ככה, פחד ובדידות מוזרה מילאו אותי, שמתי מוזיקה על העוצמה הכי גבוהה שהמערכת שלי מסוגלת ופשוט התקפלתי כמו תינוק חסר אונים על המיטה. בלי ששמתי לב דמעה או 2 זלגו לי על הלחיים בלי שרציתי בכלל, לא רוצה להישבר, זה לא הזמן. חיפשתי בספר הטלפונים של הפלאפון שלי שם אחד שאני אוכל להתקשר אליו, שאני אוכל לשתף אותו במה שאני מרגישה ברגע זה. חיפשתי שמישהו ירגיע אותי, שמישהו יגיד לי שהכל יהיה בסדר ואין מה לדאוג אבל לא מצאתי מישהו כזה. יש לי 350 אנשים בספר טלפונים ואפילו לא בנאדם אחד שהרגשתי שאני יכולה לדבר איתו. זה תיסכל אותי, הרגשתי שפשוט כל מי שחשוב לי לקח כמה צעדים אחורה והתרחק. אחרי כמה שירים, כמה דמעות והרבה מחשבות החלטתי שאסור לי לתת לעצמי ליפול ופשוט התחלתי לארגן את התיק לצבא.

מוזר לי שאין לי בנאדם לפנות אליו שקשה לי. ואולי הכל זה עניין של הרגל. לא שמעתי מ-ת' כבר מעל שבועיים. לא אסמאסים ולא שיחות טלפון. כמה שאני מאוכזבת ממנו. אני בטוחה שהוא בכלל לא זוכר שאני מתגייסת עוד יום אחד. אני יודעת, הוא בדיוק סיים את הקורס והוא כנראה מתרגל לתפקיד שלו.  אבל עדיין, זה לא מצדיק את העניין שהוא בכלל לא זוכר שאני מתגייסת ובכלל לא מתעניין למרות שבשיחה האחרונה סיפרתי לו על כל החששות שלי. אבל אני כבר כל כך רגילה להתאכזב ממנו שאני מתפלאת על עצמי שכבר לא למדתי את הנוסחא- אני אהיה לצידו בכל פעם שהוא צריך אותי, אתמוך, הוא ייתקשר אלי כשקשה לו וידע שאני פה לייעץ לעזור או סתם להקשיב, אבל בכל תקופה שטוב לו, או שהוא מוצא ידידות אחרות הוא שוכח אותי ונעלם. לא באמת אכפת לו מה שלומי, או מה עובר עלי, כל עוד טוב לו אז מה הטעם שלו לדבר איתי? נכון,בשלב מסוים הוא חוזר, כמו תמיד, אבל אני לא אשאר שם לנצח בשבילו, יש גבול למה שאני מוכנה לעבור למען הקשר שלי איתו. (קשר שגם ככה גוסס כבר הרבה זמן, ושנינו מתעלמים מזה..)

הייתי אמורה "לחגוג" את הגיוס עם כמה חברות וידידים, אחרי שהרגשתי שאני נשברת פשוט לא היה לי חשק, וביטלתי את כל העניין. חברה טובה באמת לא הייתה מוכנה להסכים עם זה שביום האחרון שאני יכולה לצאת לפני הגיוס אני אשאר בבית ובגלל זה שיכנעה אותי לצאת. התארגתי מהר וידיד אסף אותי והלכנו למקום שאני מאוד אוהבת וישבנו שם כמה חברים. כמובן ש-ס'(כן כן, אות חדשה בבלוג) היה שם גם, הוא חבר של חבר של וכמובן מפה לשם יוצא שאני רואה אותו המון. אני אוהבת את האופי שלו. הוא שקט, לפעמים בכלל לא שומעים אותו. ואם הוא כבר אומר משהו מבינים מהר מאוד שהוא שנון בצורה מרשימה מאוד ובאמת יש בו משהו אחר,מסתורי טיפה. הוא ישב בדיוק מולי, והוא כל כך ביישן שזה פשוט חמוד. הוא הסתכל עלי המון, כבר כמה פעמים שיצאנו והוא היה ושמתי לב שהוא די מתעניין בי. אבל הוא כל כך שונה מרוב הבנים בעיר שלי(וטוב שכך..) והוא פשוט לא יתחיל איתי שיחה אלא אם אני אפנה אליו. הסתכלתי עליו ובכל פעם שהמבטים נפגשו הצחיק אותי לראות אותו מסיט את המבט במהירות ואת החיוך הנבוך שלו. כזה מתוק.  ניסיתי לדבר איתו, אבל נראה לי שהוא נלחץ ממני. כשאני מדברת איתו הוא מגמגם טיפה, הפנים ישר מאדימות והוא מפחד להסתכל לי ישר בעיניים משום מה, הוא גדול ממני ב4 שנים, הוא לא היה אמור לעבור את השלב הזה?  כשיצאנו כולנו בחוץ היה מצב מוזר שאני והוא חיכינו ליד האוטו של ידיד שלי לבד.  הוא הסתכל לרצפה, במבט מושפל בקול חלש ואמר לי שאני יפה. (או במילים שלו: "אמממ.. את..את יודעת, את אמממ... אחת הבחורות היפות שראיתי..באמת..."  ) לא הצלחתי להבין למה הוא אמר את זה פתאום, כמובן שהרגשתי ממש נבוכה, אמרתי תודה וחיוך קטן והלכתי לחפש את חברה שלי. אוף, אני לא מתפקדת טוב במצבים מפתיעים כאלה. מקווה שהוא לא נפגע ממני..  

עשה לי טוב לצאת היום, נהנתי, זה הוציא אותי מהעצב המוזר הזה. אחת השיחות היום הייתה על זה שאני מחכה לחורף ואוהבת אותו. בין 12 אנשים אני ועוד מישהו היינו היחידים שאוהבים חורף. ("אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים..") מישהו אמר שם שבדרך כלל מי שאוהב חורף הוא בנאדם מלנכולי שאוהב להיות לבד ואוהב את השקט שלו. הסכמתי עם זה לחלוטין  למרות שכל מי שישב שם לא הצליח להבין איך אני אדם מלנכולי כי זה בכלל לא נראה, חבל שלא יכולתי להסביר להם שאני פשוט שחקנית טובה, ולא כל מה שנראה מבחוץ מעיד על מה שמתחולל בפנים...

ר', יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך. היום בערך אלף פעם נעצרתי על השם שלך ותכננתי להתקשר, בסוף זה לא קרה, וטוב שכך, אתה בכוונה מתרחק, אני לא אכריח אותך לדבר איתי. אבל תצפה לטלפון בימים הקרובים(אם אני אמצא את האומץ להתקשר באמת..), אתה לא חייב לדבר, רק תקשיב. יש דברים שאני רוצה להגיד לך, שאני צריכה להגיד רק בשביל להיות שלווה עם עצמי, הרבה דברים שאני חושבת שכדאי שתדע.

רציתי פוסט גיוס, ויצא לי פוסט חוויות היום ועוד כמה דברים שמסביב. לא נורא, העיקר שאני הבנתי את עצמי.

יש שיר מדהים של להקת  3doors down (שאני באופן כללי מאוד מאוד אוהבת), בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הרגשתי שאני כתבתי אותו או שהוא נכתב עלי. מילה במילה, שיר פשוט אמיתי ומדהים. כשהשיר הזה התנגן היום זלגה הדמעה הראשונה, הוא מעביר בי צמרמרות, כמה שהשיר הזה הוא אני.

The open wound she hides
She just keeps it bundled up
And never lets it show
She can't take much more of this
But she can't let it go
And that's ok, she don't want the world

All the things she says
While he's just lying there
Without someone to hear her cry
She slips off into a dream
About a place to hide
And that's ok, she don't want the world

This love she feels
Everything she's ever known
Or ever thought was real
Seems like it's been thrown away
Now how's she gonna live
It's ok, she don't want the world

Those words he never spoke
Haunt her life, the memories
Of all the times before
She tried to show him love
While he would only ask for more
But it's ok, she don't want the world

Softly in her sleep
Pictures of the life she's longing
For slowly appear
She's seen them all before
But somehow never quite this clear
She just smiles, she don't want the world


A brand new morning shines
As she wakes up alone again
This time to face the day
She swears there's time to make it
As she simply walks away
And it's ok, she don't want the world

זהו להיום, כבר מאוחר וזה הלילה השלישי שאני לא ישנה כמו שצריך בכלל. אני אהיה בסדר למרות שהפוסט נראה טיפה מבאס, אני לא נשברת בכזו קלות. אולי יהיה לי קשה בתקופה הקרובה, אבל אני לא יכולה להסתמך על תמיכה של אנשים אחרים, יש לי את עצמי, היום הוכחתי לעצמי שאני לא צריכה יותר מזה. האגויסטיות של ת' פוגעת בי, אבל אני לא יכולה לתת לזה להשפיע עלי. יש לי יותר מדי על הראש חוץ מהעניין שלו.

"גם השקיעה רק נחה ותשוב לזרוח"- אני אהיה בסדר, אני אעבור את התקופה הזאת, זה רק צבא, לא סוף העולם. מי שבחר להתרחק ממני לא היה צריך להיות קרוב אלי מההתחלה. יש לי הזדמנות להתחיל בדף נקי, תקופה חדשה, מקווה שתהיה טובה יותר.

זה הפוסט האחרון לתקופה הקרובה, מי יודע מתי יהיה לי זמן לכתוב פה שוב.

שיהיה לכולם לילה טוב...

Angel Of Music

חזרתי מאילת לפני שעה בערך. היה לי כל כך כיף וכל כך נהנתי שכל מילה שבה אני אנסה להסביר את השבוע הזה פשוט תוריד מהערך שלו, אז לרגע זה אני רק אספר שזה היה השבוע הכי כיף בחיים שלי וכל מילה נוספת מיותרת..פשוט חופשה מושלמת. עוד כמה ימים פוסט מפורט יותר. =]

עוד שבוע ויומיים אני מתגייסת, אני מוכנה אבל טיפה מפחדת, לא יודעת איך זה יהיה, אבל אני מאמינה שאני אסתדר.

פשוט טוב לי עכשיו, לא צריך יותר.

ור', אין לי מושג אם אתה קורא פה או אם בכלל אתה זוכר אותי. אבל רק תדע שחשבתי עליך הרבה הרבה בתקופה האחרונה ובשבוע הזה בעיקר, רציתי להתקשר אליך בערך אלף פעם אבל בסוף לא עשיתי את זה כי לא ידעתי אם אתה מעוניין בכלל לדבר איתי. תדע שאני מתגעגעת אליך ממש, אתה חסר לי ואני באמת דואגת לך ומקווה שהכל בסדר בחיים שלך (אתה פשוט לא יוצא לי מהראש.)

זהו להיום,אני הולכת לפרוק את התיקים, להתקלח ואז הולכת לבקר את סבתא שלי שבזמן האחרון המצב הבריאותי שלה ממש על הפנים, אני מקווה שהיא תהיה בסדר, רק שלא יקרה לה שום דבר כי אני לא יודעת אם אני אוכל להתמודד עם זה..

ערב טוב לכולם...

Angel Of Music