כנפיים שבורות

הייתי מספיק תמימה בשביל לחשוב שהצבא ישנה את המציאות. לא ציפיתי לחיים אחרים, אלה רק שהימים המעטים שאני אהיה בבית ירגישו שונה. יש משהו מוזר בחזרה הבייתה. הריחות מוכרים, המראות אותן המראות, ההרגשה כמעט אותה הרגשה ופתאום אני מבינה שהדבר היחיד שהשתנה הוא אני. לא באופן קיצוני, עדיין אותה עדי אבל עם יותר חספוס, יותר אומץ, יותר כח לעמוד על שלי ולצעוק בחזרה. הקול שלי קצת אבד, צרודה כמעט לחלוטין אבל זה היה שווה את זה, או לפחות ככה נראה לי. הזלזול התמיד בדעה שלי, בנוכחות שלי, ברגשות ובהחלטות שלי יכולים פשוט להוציא אותי מדעתי. איך בצבא אני מפקדת ומחליטה על אחרים וקובעת החלטות וכשאני חוזרת לפה אני שוב ילדה קטנה שנדחקת לפינה ומנסה להתגונן בשדה הקרב שנקרא המשפחה והחיים שלי. אף פעם לא ניסיתי להסביר לאף אחד את ההרגשה שלי כשאני בבית. כבר זמן רב שלא היה לי צורך בהסברים, הייתי מגיעה הבייתה, ישר אחרי המקלחת והאוכל של אמא הייתי הולכת לישון, אחר כך יוצאת עם חברים. בין לבין לבקר את סבתא, ארוחה משפחתית זריזה קצת מספרת על הצבא, תמיד באותן מילים "לא,אין כלום חדש. הכל רגיל, בבסיס הכל אותו הדבר.." למרות שהכל משתנה מרגע לרגע ולאף אחד אין מושג על זה. והכל חוזר על עצמו עד שהסופ"ש נגמר. העדפתי שבתות כאלה, רגועות ושלוות. השבתות והימים האחרונים גורמים לי לחשוב שנית אם לחזור הבייתה. שונאת את זה. שונאת. מלחמה בבית, במקום מנוחה מהבסיס. רק רציתי ללכת מפה, לברוח.. כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק.

בשיחה עם אחותי הרגשתי את הפינה השקטה במשפחה, לפחות היא מקור נחמה. ביקשה ממני שאבוא אליה בכל סופ"ש שאני לא סוגרת. אני לאט לאט מרגישה איך היא מאמצת אותי לחיקה, באפטרים שלי אני הולכת אליה, לעזור עם האחיינים שלי ולתת לה ולבעלה כמה דק' מנוחה.  מפה לשם היא זאת שמכבסת לי ומגהצת את המדים, היא זאת שמקשיבה לקשיים שלי, היא זאת שדואגת לקנות לי גופיות כשאני צריכה והיא זאת שמתקשרת באופן קבוע לשאול מה שלומי. כבר הכינה לי חדר משלי, כבר יש לי ארון אצלה ומברשת שיניים,התמקמתי. כשאני אצלה אני מרגישה בבית. היא מחליפה את כל המשפחה, נתיב הבריחה שלי. הלוואי ויכולתי לנסוע אליה בסופ"ש הזה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי ולא היו אוטובוסים...עוד סופ"ש שהלך לו. פעם הבאה אני אלמד את הלקח. 

מחר, כשישאלו אותי איך היה הסופ"ש אני אענה בחיוך מתוק שהיה סבבה. כי אין לי טעם לספר כי במילא אף אחד לא יבין, אין לי טעם לתאר כי אין מילה שיכולה לתאר הרגשה של פחד, עצב ושל תשישות נפשית.

מלאך,אתה אולי תבין?

לא חזרתי לכתוב פה, לא באופן קבוע בכל אופן. יש דברים שאני אוהבת לכתוב על מנת שאוכל בעתיד לחזור ולקרוא אותם ואולי לחזור לאותה חוויה בדימיוני. הבלוג חוזר לפעול אבל באופן שונה, אני אכתוב לעיתים רחוקות, לא יהיו פה עוד מכתבים לר' או לת' או לכל בחור אחר. רק אני ומה שאני בוחרת לכתוב. לא מיועד לאף אדם אלא לעייניי בלבד.

אהבה, רגש כל כך מסובך שלעיתים אני לא מצליחה להבין, פשוט לא. התחיל משהו חדש, הרגשה רעננה של שינוי חיובי הייתה באוויר. הראה את כל הסימנים, עשה את כל הצעדים, תקופה ארוכה של חיזור שלבסוף הייתה מצידי חצי הסכמה. ופתאום? המשחקים החלו. משחקי אגו מטופשים. "את לא התקשרת אלי אז אני נעלם לך" "בפעם האחרונה אני באתי אליך אז עכשיו תורך לבוא אלי" וכו'. מה הקטע הזה? למה זה לא יכול להיות פשוט ונקי. יש לי את התכונה הזאת להרוס משהו כשאני מרגישה שהוא מתחיל להתפורר, ואני כל כך קרובה לנתק הכל איתו. (והוא לא יקבל אות, כי לא נראה לי שהוא ישאר מספיק זמן בשביל שאני עוד אכתוב עליו פה..)אם חלק אחד בחוליה נראה לי לא תקין אני כבר מנתקת את כל השרשרת. המנגנון הפנימי הזה שלי שמגן עלי מפגיעה כבר הרס הרבה קשרים בעבר.

מה לא בסדר אצלי? משהו בי מניע אותי להרוס דברים שבעתיד יכולים לגרום לי אושר רק בגלל שעכשיו הדרך היא לא חלקה. אני מרגישה חסרת אונים כשיש לי הרגשה שמישהו משחק בי או בלב שלי. מעדיפה לסיים הכל לפני שאני נפגעת, תכונה גרועה שלי אבל אי אפשר לשנות. אולי אני מפספסת פה מישהו טוב, קשר שיכול להתפתח בצורה טובה, אבל המשחקים האלה שלו משגעים אותי. נכון, אני לא רציתי כל כך בהתחלה ואני עדיין לא נלהבת, אבל את ההזדמנות נתתי והוא לא עשה איתה הרבה, אז אני לוקחת אותה חזרה. עוד לא התאהבתי, עוד לא פיתחתי רגשות כלפיו, אז אולי זה לטובה כשזה נגמר בשלב כ"כ מוקדם.

אני מרגישה בודדה לעיתים קרובות. הקשר שהתחיל עורר אצלי הרבה רגשות, לא כלפיו אלא כלפי יחסי קירבה  ואינטימיות. כשהיינו יושבים על הספה והוא היה מחבק אותי, או מחזיק לי את היד המגע היה אחר. לא מגע של ידיד, משהו הרבה יותר חם וקרוב. כשהייתי מניחה עליו את הראש והוא היה מלטף לי את השיער הצמרמורת שעברה בי כיווצה לי את הלב כי לא זכרתי מתי בפעם האחרונה נתתי למישהו שהוא לא ידיד לחלוטין מבחינתי להתקרב אלי בצורה הזו. יש משהו יפה בהתחלה של קשר רומנטי, ההרגשה של משהו שמתחולל באוויר גורמת לפרפרים בבטן. לא מאוהבת בו, מאוהבת באהבה. נגמר איתו, לפחות ככה נראה לי, לפחות ככה אני גורמת לזה להיראות, לא יודעת אם באמת רציתי. אם לא רציתי למה הלב שלי עמוס עכשיו? למה אני מרגישה רע עם המחשבה שאולי זה נגמר? אולי הקשר הזה גרם לי להיזכר כמה כיף זה כשיש מישהו שמאוהב בי, מישהו שחושב עלי ומישהו שרוצה אותי קרוב "ואני יודע יש ידיים שרוצות אותי קרוב, ואני יודע שזכיתי לאהוב..". מישהו שאומר שהוא מתגעגע, מישהו שמחבק חיבוק עוטף בדיוק כמו שאני אוהבת, מקדיש לי שירים ושר לי אותם וקורא לי מלאך(למרות שסירבתי לקבל את הכינוי הזה ממנו, שמור למישהו אחר.). הרגשת הבדידות חזרה כאילו מעולם לא הלכה, זה יסתיים?  

דואגת לר', לא יודעת מה הוא עושה אבל הלב שלי מלא בדאגה כלפיו. מפחדת שיקרה לו משהו. שיר שמתנגן עכשיו אצלי בראש.. "שמור לי עליה, אתה שומע? אין לי כלום בלעדיה. שמור לי עליה, ותשמור גם עלי כדי שלא אשתגע.." שמור לי עליו,שמור על המלאך שלי.

זהו, פוסט ראשון מזה הרבה זמן, התגעגעתי לכתיבה כ"כ..

שיר פשוט יפה שמתאים להרגשה הכללית שלי עכשיו,..:

נתת לזמן לקרות
כי לא הכרת משהו אחר
בכית בכרית בהסתר
ורק האמנת שאוהב הוא

וכל אותה תקופה
הבאת על עצמך הסברים
חשבת זה דבר שעוברים
ואחר כך יהיה לנו טוב

אם הוא ילך , אז תתני לו
וכשילך את תדעי
אם הוא ילך תחייכי לו
אם הוא ילך, אל תבכי

זה שלך יקשיב
לא תמיד הוא גם יחבק
את כל תשוקותיו ינתק
ברגע אחד שתגעי בו

חיים עוברים לאט
פתאום זה קצת עצוב לחיות
תקוות שאינן הבטחות
המחר יקדם את בואך

אם הוא ילך, אז תתני לו
וכשילך את תדעי
אם הוא ילך תחייכי לו
אם הוא ילך, אל תבכי

אולי הכל היה משחק
בדרך למצוא את האמת
והוא שתק ואת שתקת
בבטן יש משהו בועט

אם הוא ילך אז תתני לו?

מבולבלת...

 Angel Of Music