העולם מזווית הראיה שלי

מספרים, שפעם אחת, במקום כלשהו על פני האדמה, התאספו כל הרגשות והתכונות
האישיות של בני האדם.
היה להם קצת משעמם ולכן שיגעון הציע: "בוא נשחק מחבואים!".
הסקרנות הרימה גבה ומכיוון שלא ידעה להתאפק שאלה:
"מחבואים? איך משחקים את המשחק הזה?"
השיגעון הסביר: "אני אכסה את העיניים ואספור עד מיליון ,
אתם תתחבאו וכאשר אגמור לספור , אחפש אתכם".
ההתלהבות רקדה עם האופוריה , השמחה קפצה כל כך גבוה
שזה שכנע אפילו את הספק וגם את האדישות.
אך לא כולם הסכימו להשתתף:
האמת העדיפה שלא להסתתר , שהרי בסופו של דבר תמיד מוצאים אותה ,
הגאווה אמרה שמדובר במשחק מטופש
(אך מה שכנראה הפריע לה באמת היה שהרעיון לא היה שלה).

אחת... …שתיים... …שלוש...
…החל לספור השיגעון.
הראשונה שהסתתרה הייתה העצלנות -
היא הסתתרה מתחת לאבן הראשונה שמצאה בדרכה,
הקנאה הסתתרה מאחורי צל ההצלחה,
אשר במאמצים אדירים מצאה מקום בצמרת העץ הכי גבוה.
הנדיבות כמעט ולא יכלה להסתתר
כיוון שכל מקום נראה לה נפלא בשביל אחת מחברותיה ולכן ויתרה עליו.
"חור בגזע עץ? מושלם בשביל הצניעות! מאחורי כנפי פרפר? מושלם בשביל החושניות!" וכך הלאה.
בסוף מצאה מקום מתאים בקרן שמש קטנה.
התשוקה הסתתרה בלוע הר געש ,
והאהבה בתוך שיח שושנים.

"...מיליון!" סיים השיגעון לספור והחל בחיפושים.

ראשונה נמצאה העצלנות - רק שלושה צעדים משם.
אח"כ מצא את הספק: יושב על הגדר ולא מצליח להחליט עדיין היכן להסתתר.
אח"כ שמעו את התשוקה מרעידה הר געש.
פתאום הופיעה הקנאה וכך נמצאה גם ההצלחה.
רק האהבה לא הופיעה בשום מקום.
השיגעון חיפש מתחת לכל אבן, מאחורי כל עץ, בפסגות ההרים…
וכשעמד להתייאש ראה שיח ורדים והחל לחפש בין ענפיו.
פתאום נשמעה צעקת כאב: הקוצים פצעו את האהבה.
השיגעון לא ידע מה לעשות בכדי להתנצל: בכה , התחנן , ואפילו הבטיח להתלוות אליה לכל מקום.

ומאז אותו יום - האהבה היא עיוורת והשיגעון מלווה אותה…