העולם מזווית הראיה שלי

זה התחיל הכול משם, באותו יום אביבי כשהלכנו ל-S.O.S. אמי ושתי אחיותיי נדלקו עליך, ואני טיילתי בין החתולים החמודים, אומרת לעצמי, "כולם חמודים". היינו אמורים רק ללמוד על החתולים, לא לאמץ. אבל אחיותיי, הסתובבו סביבך, השמיעו קולות "איזה חמוד" "איזה מאמי" וכאלה, עד שאמא.. אמא הלכה לפינה. "תשמע, איתן, הבנות נדלקו על איזה חתול אחד. הוא נורא חמוד. מה דעתך שנאמץ אותו?" כולנו עמדנו ליד אמא, דרוכות, מנסות לאמץ את אוזנינו. הלוואי שנשמע "כן!", ביקשנו. "לניסיון" אבא אמר, ואנחנו צהלנו. אני זוכרת אותו, את האיש שהחזיק בזרועותיו חולצת טי טורקיזית ואותך, מתכרבל בתוכה. הוא סיפר, "כבר שתי משפחות רצו אותו. אבל אמרתי שאני מחכה למשפחה שכבר תגיע, כבר תאמתי. אמרתי למשפחות האלה את זה כי הן נראו רק מושי מושי כזה, רק איזה מתוק ולא מטפלות. אבל אתן," הוא אמר, "היא שואלת אם אפשר ללטף, להחזיק," הוא התכוון אליי,"ואתן באמת נראות שתטפלו בו." נדחסנו למכונית, כששלג מנמנם בתוכנו. אחרי האימוץ, אחרי ששאלנו את האיש ההוא איך קוראים לחתול המתוק הזה, והוא אמר, "אין לו שם, אבל תיכננו שלג." הוא אמר, "אני אבוא לבקר, לראות איך הוא מסתדר," אמר ולא הגיע. "מצאנו אותו בכביש בתל אביב, קטן, תינוק, מיילל, בן כמה ימים. עכשיו הוא בן כמה שבועות, או כמעט חודש. אנחנו לא יודעים בדיוק." וכשהגעת הביתה, מיד חיפשת דברים. תמיד היית כזה, סקרן. רצת למעקה, וכמעט נפלת קומה. אך אני רצתי ותפסתי אותך. אם הייתי מפספסת שנייה אחת, היית מת. היית צעיר מדי. כשהלכנו למסעדה, כל הזמן דיברתי עליך, והתגעגעתי. וככה עברו הימים. סיכנת את עצמך בסילוק מהבית, בגלל ששרטת את הרהיטים, ואת הרהיטים גם סיכנת. אני פשוט אוהבת אותך, שלג. מאותו הרגע שבו נפגשו עיניי במראה המדהים הזה - בחמוד הזה, במתוק הזה שכבש את ליבי - ידעתי. זו אהבה ממבט ראשון, לפחות בשבילי. אבל את המכתב הזה לא קיבלת, כי לא שלחתי. לא שלחתי בגלל שאני מתביישת שתדע את כל זה, לא שלחתי בגלל שאתה סתם חתול. סתם חתול שלא יודע לקרוא. סתם חתול מתוק. סתם חתול שבשבילי הוא כל העולם - והוא לא סתם.