ימים של שקט.

משהו ישתנה,

משהו יירגע בנו, משהו ייגע בנו,

ולא יהיה ממה לחשוש.

הרבה זמן אני מחכה שמשהו ישתנה בי.

האדישות הזאת שלי,

מעין דכאון כזה שאני לא מסוגלת לצאת ממנו.

אני שונאת לחזור הבייתה מהצבא, באיזשהו מקום רק הצבא עושה לי טוב.

הכל מסביב פשוט סתם,

מרגישה שהחיים שלי מין פיסת קרטון של כלום, שנזרקה בסופר.

הייתי רוצה לקבל משמעות,

ומשמעות אחרת,

נמאס לי מהכאב הזה שעולה בגב, נתקע שם בצוואר מאחור, ואט אט מגיע לגרון- המועקה.

כאב שלא מרפה בי, אוחז בי חזק,

גם בלב, דפיקות דפיקות.

"אני עייפה"... לא באמת, פשוט אין לי כח להישאר ערה, אין לי למה להישאר ערה.

איזה שקט מפחיד. אני שונאת אותו.

כל כך הרבה עובר בי בראש ואני הרבה שנים לא מצליחה להוציא את זה החוצה.

מצטערת לעצמי שאני לא כותבת כמו פעם, כמו שרציתי לכתוב.

מחכה ליום,

שבאמת- משהו ישתנה בי,

משהו ייגע בי,

כי בינתיים אני רק חושבת על היום בו כבר לא אהיה פה.