| 11/2007
פרשת ויצא
בשבוע שעבר נטוותה כאן רשת כורי השקרנות שהקיפה את יעקב מרגעו הראשון ועד לנוחו בלא שלום על משכבנו. גם בפרשת השבוע אין ליעקב מנוח. לא רק השקר מקיף אותו ואת משפחתו אלא גם צרורות של צרות הרודפות אותו ואותם. ישנם אנשים וישנן משפחות שבכל ימי חייהם לא יחוו לעולם אף לא חלקיק ממנת חלקו. אבל הוא, יעקב, היה כנראה מגנט של כל הבעיות הסמליות היכולות להופיע במשפחה. עד שאתה אומר לעצמך אם יש משפחה כמותה אני מבקש שמשפחתי לא תהיה – הרי זו משפחתו של יעקב. ספק אם דבר אחד בה תיפקד כהלכה וממילא עולה השאלה – מדוע דווקא הוא נבחר להיות אבי האומה? למה לא יוסף שליט מצרים, למה לא יהודה גיבור המלחמה. ואפילו למה הוא ולא עשו? שהרי לגבי עשו לא ידוע לנו כלל כי כמות כל כך לא-נכבדה של קלון ובושות נדבקה בו.
כרקע כללי אני חייב להבהיר כי כשם שאיני חושב שהתורה היא ספר המדע היהודי: "כיצד לברוא עולם בשישה ימים". ואיני מאמין שהחומש הוא ספר היסטוריה שכל עובדותיו מייצגות מציאויות שאכן התרחשו. כך אני לא חושב שהאבות היו אכן שלשה דורות רצופים של אב ובן ונכד. אלא שלש דמויות גדולות שעלו במהלכם של כמה דורות וציינו כל איש ואיש תכונות אופי וקווי מתאר אנושיים, לאומיים, ערכיים או אמוניים שהיו ראויים כל כך לציון עד שהפכו להיות מגדלי אור, אבות סימליים לאומה. ואני אפילו אוהב את המחשבה שלא היו דמויות כאלה באמת אלא מדובר בסטריאוטיפים של כל הנ"ל. אז למה יעקב ומה הוא מייצג בעבורנו? אברהם הוא דגם המאמין האבסולוטי, עד הרגע האחרון שלו ושל אוהביו המשלמים את מחירי אהבתו. יצחק מאפיין בצורה כמעט קיצונית את הצורך הבלתי ניתן לסיפוק שלנו בהגנה מתמדת מפני קרובים ורחוקים כאחד. ויעקב? יעקב הוא סמל לקו אופי לאומי – קו הפורענות. ישנם אנשים כאלה שהם מועדים לפורענות, מזמיני תאונות, תמיד נופלים ולעולם לא חוזרים בשלום ממסעותיהם. כזה היה יעקב כאלה גם אנחנו בניו ובני בניו. הסיפורים היו אז, המילים הן של היום והמשמעות נצחית כי לעולם לא פג תוקפו של הרוע ביקום ובאנושות.
כמה פעמים נכמר ליבנו למקראם של סיפורים על ילדים עקורים. מתבגרים שנאלצו לנטוש את ביתם על רקע אלימות במשפחה. לא אחת ולא פעמיים. והראשון לכולם יעקב בן רבקה ויצחק אברהמי. אחיו הגדול, החזק, הבריון, שעיסוקו בציד חיות ובשדאות פעילה לא אהב אותו ואת אורחותיו. בז לנימוסיו וכעס בלא מעצורים על תעלולי הבית הילדותיים שלו. עד כדי כך הגיעו הדברים שיעקב נאלץ לברוח על נפשו מפני איומו המוחשי והנקוב בזמן של אחיו אדום המזג שנשבע בליבו "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". במשפחה ההיא גם מה שנאמר בלב היה גלוי וידוע לכולם וכך מישהו בא והסגיר את סודו לאמו "וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל" (בראשית פרק כז)
כך יעקב יוצא לבד לדרכו, נער נמלט, המצטרף למעגלי הנוער המנותק. הוא מחפש לעצמו משפחה אומנת שתארח אותו. תחת משפחתו שהתפרקה לו בכורח הנסיבות שהוא אחד ממחולליהן. וכמו אין די בימיו המוקדמים כמתבגר בלא אב ואם הרי שהמשך ימיו כבגיר משקפים את אותה הטראומה מהצד השני של החיים. מאמו האהובה והאוהבת הוא מתנתק לעשרים ואחת שנים ארוכות ומיותמות ואת אהבת נעוריו, רחל, הוא שוכל בצעירותה והם עוד לא הספיקו למצות את אהבתם שנדחתה ואת החופש שזה עתה קנו להם מאביה, אמונותיו ומגבלותיו. בלי אמא אוהבת ותומכת, בלי אשה אהובה. בלי רוך.
המשפחה היא ללא ספק הזירה בה נכתשים חייו. נשותיו מוחלפות לו בזו אחר זו, לאה ברחל, השפחות המוכנסות אל בין חלציו לפריה ורביה, מין בתשלום והפחד המתמיד מפני חותנו לבן שמא יגזול את בנותיו ושפחותיו מעימו. אין אמון מלא בינו לבין נשות חיקו . אפילו רחל האהובה למענה עבד שבע ועוד שבע, בחורף ובקיץ, בכפור ובשרב, גונבת את אלוהי אביה ואגב כך גם מסתירה את האמת מיעקב, מכחשת בו מעט ומפילה אסון גדול על עצמה ועליו בהיותה הזוכה לקללת מוות שיצאה מפיו של יעקב המבטיח ללבן: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה.....וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (בראשית פרק לא)
כך עם האמהות וכך בעוצמות רבות הרבה יותר עם הילדים. מבכורו וראשית אונו ועד לבנימין שריד בניו מאשתו רחל, היחידה אותה אהב באמת. יותר משהוא גונב בערמה את הבכורה וברכותיה הוא למעשה מדיח את עשו מתפקידו הטבעי. אולי היו אז בימים ההם מנהגים כאלה, כפי שמעידים ארכיונים עתיקי ימים, אבל בעל הסיפור המקראי לא רווה ממנו נחת. התוצאה היא ששני בכוריו הטבעיים מודחים גם הם לנגד עיניו בבושת פנים מהדהדת לנצח. ראובן בכורו חושף את המשפחה לפניו המכוערים של גילויי העריות. הוא לוקח את בלהה פילגש אביו אל בין מצעיו ויצועו. מחלל את כבוד יעקב בצורה הרבה יותר כוחנית ואכזרית אף ממה שהוא הונה את יצחק ועשו והתוצאה היא אבדן הבכורה לבנה הראשון של לאה. גם יוסף בכורה של רחל יוצא מהמשחק להרבה שנות גלות והוא נאלץ להסתפק בבכורת יהודה לנצח נצחים (דוד מלך ישראל הרי עוד חי וקיים, לא?!) שאיננו יודעים דבר וחצי דבר מה היה יחסו אליו כלל.
המין האסור, הפסול והברוטאלי לא פוסק מלהכתיב מהלכים במשפחתו של יעקב. ראו את פרשת אינוסה של דינה בשכם וכל תוצאות הדמים שנלוו לו, ראו את הסתבכותו של יהודה עם כלתו, זוגתו, זונתו, תמר שה"הרתה לזנונים". ועוד לא אמרנו מילה על סחר המשכבים שסחרו בו רחל ולאה תמורת דודאי שדה פשוטים.
ועל כל אלה לא נשכח להוסיף ולציין שגם סחר בילדיו לא חסר בקורות ביתו ותולדות חייו. האחים מוכרים את יוסף בן השבע עשרה למדיינים, לישמעאלים, למצרים. אחר כך הם מפקירים את שמעון בשבי המצרי, וכולם יחד חוברים חבר כנגד האב הזקן כדי לסחור בבנימין הצעיר תמורת "שבר לשבור" את רעבון ביתם מפני הרעב שהיה אז בארץ. תוך כדי כל האירועים האלה הפוקדים אותו כל הזמן מרגעיו הראשונים ועד צאת ימיו בגולת מצרים הרחוקה גם גופו נפגע ללא תקנה והותיר אותו נכה. איש בריא, רועה צאן אמיץ, מכיר את עונות השנה, את השדות והחוצות, מבין בטבע ובשדאות, נתקל באיש ששמו לא ידוע ואחרי מאבק לילי קשה הוא נותר צולע על רגלו. פגוע בגיד הנשה ומקרטע על רגלו הכואבת מהיום ההוא ואילך. צולע ביותר מאשר מימד אחד של הצליעה: לא אוהב את אשתו הראשית, עצוב על אשתו השניה והאהובה, עלוב בשל משכבי פילגשו, עד לדמים שנשפכו על רקע חילול כבוד משפחתו ואינוס בתו ולא פלא שהוא מפחד מפני יושב הארץ שמא יהרגו אותו ואת ביתו ולא יסתפקו רק בהבאשת שמו הלא כל כך טוב מלכתחילה.
זהו יעקב אבינו. זה האיש שעם היסטוריה שכזאת היו צריכים לצאת ממנו המונגולים, או הטטארים, או הקוזאקים או שאר פרועי הנפש העולמיים. וראה זה פלא: דווקא זה האיש שהמולקולות הקשות האלה של חייו הולידו תורת חיים חיובית ביותר שאחד מכלליה הגדולים הוא, על פי עדותו של רבי עקיבא, הוא: ואהבת לרעך כמוך. או בתירגומו המעשי של הילל ,מה ששנוא עליך לא תעשה לו לחברך". מדהים לא? יעקב הוא שיאה של ההוכה לטענתנו כי כל התורה כולה היא בין השאר תיקון מידותיהם הפגומות של אבות האומה? תיקון המחייב כל אחד ואחת מאיתנו כל יום, כל היום. כמו אומרים לנו: אשרי אדם מתקן תמיד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אברום בורג