| 11/2007
האיש הכי חשוב באנאפוליס
איש אחד אמר פעם: "אני האיש הכי יפה בעולם ואני יכול גם להוכיח את זה. הרי אני גר ביבשת הכי יפה בעולם והמדינה שלי היא הכי יפה ביבשת, והעיר שלי היא הכי יפה במדינה, והרחוב שלי הכי יפה בעיר, והבית שלי הכי יפה ברחוב והדירה שלי הכי יפה בבנין והמשפחה שלי הכי יפה בבנין ואני הרי כולם אומרים הכי יפה במשפחה שלי אז אני האיש הכי יפה בעולם. לפי ההיגיון הזה – ולא רק על פיו; האיש הכי חשוב לועידת אנאפוליס לא יהיה שם. עוד רגע כולם יהיו שם. שרים וח"כים, עיתונאים, דיפלומטים והמון נוכשלעפערים. כולם ידברו ויפרשו, וידליפו וישלימו ויצעקו ויפגינו. בקיצור יעשו את הקולות הצפויים מהם להשמיע כאשר אויר של שלום ממלא את חלל האוויר.
הנה פרס כבר מדלג בעולם ומפריח סיסמאות מסוריה ועד תימן. והנה בוז'י כבר מפרשן את העמדה שאין לאהוד ברק, ולא נתעלם מביבי המזהיר והמיוזע ואלי ישי שהוא תמיד שמאלי אצל הימנים וימני אצל השמאלנים וליברמן החותר למרכז תוך כדי ביטויי גזענות ימניים דוחים. פתאום כולם מדברים שלום או נגדו. וכל אלה שמדברים שלום מדברים ביילינית, שפתו המדינית של יוסי ביילין. באנאפוליס הוא לא יהיה, אבל רוחו, שפתו, רעיונותיו ונוסחאותיו יהיו שם גם יהיו. ועידת אנאפוליס היא לא ועידת בוש – אולמרט - אבו מאזן, היא ועידת קלינטון (שהיה ושתהיה) ביילין - אבו מאזן
כולם מדברים ביילינית, חוץ ממפלגתו שלו, מר"צ. לשם הגילוי הנאות אני חייב לחשוף את חברותי האישית עם יוסי ביילין. אלא שחיבתי האישית אליו מנותקת לחלוטין מהערכתי אותו ואת פעלו. אמת, רגישותו החברתית של רן כהן מדברת אלי מאד ולוואי וירבו כמותו בישראל בכלל ובשמאל הערכי בפרט. ומאבקה ההרואי - בלי ציניות - של זהבה גלאון למענן של נשים בכלל ונשים חסרות ישע בפרט הוא בשר מבשרי, היא נציגה נאמנה של כל מה שאני רוצה שיעשה ויהיה בתחום. אבל השלום היה ועודנו האובססיה העליונה שלי ושל ישראל. ישנם זמנים בהם השלום ותהליכיו נראים כל כך רחוקים עד שאתה אומר לעצמך בא נעשה משהו בינתיים. בינתיים; הבה ננסה להסדיר את הדיור הציבורי, מעמד האישה, את הסחר בנשים ואת בעיות הפערים הכלכלים, קריסת מערכת החינוך ואת כל השאר. אבל בזמנים אחרים, והם נדירים מאד, צריך לשים את הכל הצידה וללכת ישר לאבי העורקים ולמפתח הלב. לפעמים מרחפת באוויר הזדמנות כזאת ואם לא תופסים אותה ואוחזים בלי להרפות היא תפרח ותעלם ואיתה גם אנחנו.
הזמן הזה, הוא אחד מאותם זמנים. הגיע זמן השלום, כנראה שהגיע זמנה של מר"צ והגיע זמן ביילין. לו אני חבר מפלגת מר"צ היו לי סיבות אינסופיות לכעוס על יוסי ביילין. איזה מן מנהיג הוא? לא היה בקשר, ולא הרים טלפון ולא הסתחבק. לא עם פעיליו ובוודאי לא עם מתנגדיו. ואיזה מן מנהיג הוא שלא עשה סוף למריבות האינסופיות ולחתרנות של חבריו לסיעה ולצמרת. ובכלל הכאריזמה שלו היא לא כמו של יוסי הקודם, שלא לדבר על שולה המיתולוגית. ועוד לא הזכרנו את האופי שלו, מן מפא"יניק ממסדי שכזה. לא כמונו הרדיקאלים האמתיים. אנשי השמאל המוחלט. שתמיד יודעים הכל בוודאות ותמיד צודקים גם כשהמציאות טועה ובגדול.
ולו אני אחד מתומכיו הנלהבים של ביילין, ואני מקווה שיש כמה כאלה, הייתי עונה להם: אבל אתם יודעים שאנחנו מפלגה אוכלת מנהיגיה. ואתם יודעים שהגוף השמרן של מר"צ ניסה ואולי עוד מנסה לדחות את ביילין כמו היה שתל זר, כי הוא לא בדיוק "משלנו". וגם הייתי מזכיר את התרומה הסמויה של הגדולים שהיו שידם הארוכה עוד בוחשת בכמה קדירות. והייתי והייתי והייתי.
אבל אני לא מאלה ולא מאלה. אני סתם אזרח של שלום שאין לו כח וסבלנות יותר לזוטות ולהבלים של הפוליטיקה השוטפת. אני רואה הזדמנות ולא רוצה שיחמיצו אותה בשמי, סתם בגלל יום קטנות. נודה ונתוודה, אנאפוליס איננה הישועה הגדולה. אולי כבר עבר זמנן של הציפיות המשיחיות הגדולות. שלום עכשיו זאת אוטופיה שלא תתרחש בזמננו. אנחנו חיים בעידן של תהליך, ארוך ומייגע. תהליך שתחילתו מזמן מאד וסופו מי יודע מתי. בזמן שכזה, בשלום של סובלים וסבלניים אין לישראל עושה משחק, רכז, יותר טוב מיוסי ביילין. לא כברירית מחדל אלא כדבר האיכותי עצמו.
באנאפוליס מתחילה מערכת הבחירות הבאה. אין לי מושג איך תיראנה הבחירות הקרובות, אבל אני מקווה שהמוקד שלהן יהיה השלום וסיכוייו. בחירות על שלום, בשונה מסתם בחירות על ה"שוטף" הישראלי הן משהו אחר לגמרי. אלה בחירות על עתידן של המדינה והחברה. באמת. לקראת הבחירות תשאל שוב ושוב השאלה הפרדוכסלית: האם בבחירות על שלום יש למחנה השלום מה לומר? כי עד היום כשהיו כאן בחירות על שלום התחרות בין המתמודדים הרציניים הייתה למי יש נבוט יותר גדול להרביץ לערבים איתם אנחנו רוצים לעשות שלום. רבין עם ה"לשבור להם את העצמות" ושרון שתמיד היתה לו אלת חבטה זמינה כחלק מהדמות והתדמית.
כל בחירות השלום שהיו כאן היו בחירות על הסיכון. התמודדות בין מועמדי אלפא; על מי אנחנו סומכים הכי הרבה לקיים מדיניות של ניהול סיכונים. המבחן הגדול של מחנה השלום בבחירות הבאות הוא לכפות על הציבור בישראל להשתתף אחרת בדיון ולנקוט עמדה שונה בשיח השלום חדש: לדבר על שלום של סיכוי, לא של סיכון. אחת הדרכים לעשות את זה היא להריץ את יוסי ביילין, בראש השמאל הגדול והרחב; אדריכל השלום המוכח, המוכר והמוערך ביותר בישראל לתפקיד שר החוץ של ממשלת השלום הבא. זה עבד ליושקה פישר והירוקים בגרמניה, אין סיבה שזה לא יעבוד בישראל של השמאל, השלום וביילין. כי הגיע זמן השלום, זמן ביילין, זמן הסיכוי של כולנו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אברום בורג