|
| 11/2007
וישלח
למעלה ממחצית פרשותיו של ספר בראשית עוסקות ביעקב, בקורותיו ובמשפחתו הקשה. לא פלא לכן שהרזולוציה שאנחנו מקבלים עליו מדויקת ומפורטת הרבה יותר מזו שניתנה לנו לגבי הוריו וזקניו. אברהם עלה על הבמה בגיל שבעים ומשהו, יצחק היה פאסיבי ותלותי עד העשור החמישי לחייו. רק אז הוא נרשם כעצמאי ומשם ואילך זכינו להכירו כיוגב יוזם, מוצלח ועשיר אף שהיה אבא נירפה וחדל אישים. את יעקב אנחנו מלווים ברציפות מרגעו הראשון ועד נשימתו האחרונה. ממילא אנחנו מסוגלים לעקוב אחר התפתחות האישיות של האיש ההוא. ננסה אם כן לבודד קו אחד, העובר כחוט השני בכל תולדותיו וסיפוריו. באמצעותו של התו ההוא ננסה להבין כמה מימדים ותהליכים שליוו אותו כאחינו יעקב מלידתו ועד מותו כישראל אביהם של בני ישראל.
סך כל חייו של יעקב יכול להיות מסוכם בהיגד שיעקב פשוט לא הבין מה זה כח. לא ידע שיש לו שפע של כח, לא הבין את שימושיו ורוב טעויותיו נבעו או מאי הבנת הכוח או מחוסר מוחלט של הבנת העוצמה שבריסון הכח ואי השימוש בו. בכל סיפורי האבות שזורה נימה עבה של כח וכחניות. אברהם לא היסס להשתמש בכוחו ובכוח עבדיו עת רדף אחרי שוביו של לוט עד בואכה דמשק, לא היסס לרסן את כוחו ולא לקחת חלק בשלל של מלך שלם. ממש כמו שויתר בריסונו ללוט על מחצית הארץ הימנית. ממש כמו שלא היסס להטיח בכל כוחו באלוהים את ה"חלילה לך" המפורסם ההוא. גם יצחק, ילד הצמר גפן, ידע להשתמש בכוחו לעת בגרותו ובשלותו. במלחמות המים על בארות פלשתים ובהצלחותיו הכלכליות שעלו כדי "מאה שערים" מהשקעתו הראשונית. אבל יעקב בשונה מאביו ומזקנו לא ידע מעולם מהו הכח ומהם שימושיו, הטובים והרעים. הוא מתחיל את חייו כמתבגר שאינו יודע גבולות. משתמש בכח מעל ומעבר לנדרש ובסוף ימיו, שבע לקחים ומצולק בגופו ובנפשו הוא ממעט להשתמש בכח עד כדי שימוש חסר הפוגע בו ובמערכות ההגנה החיוניות שלו.
נצא לדרך מתוך המרקם הבנאלי של יחסיו עם עשו. שם ברור שהוא השתמש בטריקים ותכסיסים של כוחנות מאהלים. עד שההוא, השעיר והתמים, מסתובב בשדה ומפתה את החיות ליפול ברשתו מפעיל זה שלנו את הרשת האחרת. רשת מידע (איפה הבגדים של עשו? מה המטעמים האהובים על אבא? סגנון הדיבור הנדרש, קשריה וכישוריה של אמא-רבקה ועוד. הכל תחת האינטואיציה הקדמונית על פיה מידע הוא כח). בתמונה הבאה הנה הוא בא אל הבאר. כמה היללו את כוחו הרב. איך, איך הצליח הגיבור שלנו לגול את האבן מעל פי הבאר. כל יום היו צריכים לחכות לכל הרועים שיבואו וביחד ידחפו את האבן המכסה את מי הבאר. אבל הגיבור שלנו התמלא בעזוז נכחה של היפה בבנות ובדחיפה אחת פשוט חשף את מקור המים והרווה את אהבתו ואת צאנה. חזק, חזק מכולם. האמנם!? ואולי אפשר לקרא את הסיפור קצת אחרת. אולי היה הסכם בין כל רועי העיר, שכל אחד מהם היה די חזק כדי לגול את האבן בעצמו, שלא נוגעים באבן עד שכולם באים. אולי מיעוטם של המים באיזור הכריח אותם להגיע להסכמי שימוש מחייבים ועל פיהם לא פותחים את השיבר עד שכולם נקבצו ובאו. ההסכם היה שלא מפעילים את הכח ולא משתמשים בו – אלא להיפך. נמנעים מהשימוש בו. בפתיחתו לספרו הנפלא "דת האומיות המוסרית" – (על תרומת היהדות לשלום העולם) מביא מרדכי קפלן את דבריו של אחד בשם נורמן קוזינס "מהללים ומשבחים את הכח ומגדילים ומאדירים אותו לאין שיעור חרף העובדה שהביטחון שוב אינו תלוי ברדיפת כוח אלא בריסונו" יעקב של הבאר רדף אחרי הכח ולא הבין את ההסכם למניעת שימושיו. לא פלא אפוא כי מהרגע הראשון על אדמת חרן הייתה עננה של עוינות לבת לוויתו הקבועה.
שנים ארוכות של מאבקים התישו את כוחו והביאו אותו אל הקוטב הנגדי לחלוטין. לא עוד כוח והתמודדות עוצמתית אלא מנוסה מתמדת מפני כל כח, סמכותיות וגילויי עוצמה. אחרת איך אפשר להסביר את ההתנתקות החפוזה, הפחדנית משהו מפני לבן. צודק המספר המקראי כשהוא מתאר כך, כמשקיף אובייקטיבי, את מנוסתו של יעקב "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ" (בראשית פרק לא). החולשתיות הזו נמשכת גם בעת מפגשו עם עשו. ממה הוא מפחד? לאחיו יש אמנם ארבע מאות עשווים המלווים אותו לפיסגה אבל גם לו יש הרי כמה בריונים מועדים? הוא עצמו הרי נאבק כל הלילה עם האיש הפלאי ההוא, משמע לא כל כך בקלות מכריעים רועה ותיק כמו יעקב. הוא חזק, הוא נחוש, הוא מסוגל לספוג בעיטות לרגלים היישר לגיד הנשה. ובניו כמוהו. ובהם שמעון ולוי שעוד רגע מקראי קט יוכיחו יכולותיהם בשכם. ולצידם יהודה העז, החצוף והאמיץ. ואפילו יוסף הצעיר ניחן בכוחות הישרדות לא מצויים. שנים עשר בנים בנויים לתלפיות. עבדים ושפחות. אולי אי אפשר היה להכריע את הקרב אבל לתת פייט טוב? זה היה אפשרי. אבל יעקב שנכווה ברותחין של כח היתר עבר אל המקום הצונן של "חולשתיות" כתפישת עולם. זה מוגזם וזאת מוגזמת. בין לבין חי לו אבינו השלישי חיים לא מאוזנים שעניינם המתמיד היה שנאתם של האחרים כנגדם השתמשו יעקב ובניו בכוחניות מיותרת ובוזם של האחרים אל מולם כפף אבינו הזקן את ראשו שלא לצורך.
הרבה מאד שנים לא ייחסתי חשיבות של ממש לסיפור האגדי על מאבק הלילה של יעקב במעבר יבוק. עוד סיפור חשבתי, רקע מיתולוגי לאיסור מוזר מאיסורי הכשרות של היהדות "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב...". (ספר בראשית פרק לב). היום אני חושב שהמאבק בין יעקב לאיש הלילה הפלאי הוא אולי נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחייו של יעקב. מאבק הכח האחרון שאחריו לא היו עוד מפגני שרירים יעקוביים. אין לי ספק כי המאבק הלילי ריפה את ידיו של יעקב מאד. הוא הרי רגיל היה לנצח את כולם, ביושר או בעקמומיות. ולפתע, ערב הקרב הגדול של חייו הוא מבין שלא את כל הקרבות ניתן לנצח. אבל זה לא עיקרו של המסר. הוא לא ניצח ולא הפסיד. הוא "יצא בתיקו". היריב נגע ברגלו ונקעהּ ויעקב עיכב אותו עד עלות השחר בלא הכרעה. אדם שרגיל להרביץ ולהכות נתקל לפתע, באמצע הלילה, לבד, במישהו שהוא שוה כוחות לו בדיוק. הוא חוזר מהמאבק ובוחר שלא להסתיר את הסיפור. הרי הוא היחיד שהיה שם ואלמלי עדותו לא היינו יודעים. כלום ליעקב השקרן המיומן היה קשה להמציא סיפור כיסוי טוב לצליעתו, לעיכוב, לחזרה המאוחרת ממעבר יבוק? ודאי שלא. הוא בחר לספר משום ששם בלילה הוא הבין שישנם דברים אותם אי אפשר לפתור בכח וגם לא ביותר כח וגם לא בכל הכח. ולו משום שלצד השני יש גם כן מאותו החומר.
שם בלילה ההוא הפך יעקב איש הכח ליעקב איש החולשה. הוא לא נאבק בעשו מהרבה סיבות; קצת משום שהוא חש שאחיו עשו צודק בטענתו הבסיסית ומלחמה ללא הצדקה היא מתכון לאסון וכישלון. אבל הסיבה העיקרית היא כי הוא רצה לשבור את המעגל הפתולוגי של יחסיו עם הסביבה; הכח אליו היה רגיל הפך לו מנכס לנטל, מעיקר לטפל ותפל. מה שהתחיל כרצון לשינוי עם בריחתו מבית החותן הפך למדיניות אחרי מפגש לילה ולקראת פיסגת הבקר. גם ניסיונותיהם של שמעון ולוי למשוך את אבא שלהם חזרה אל המקום המוכר לו כל כך לא צלח. והוא מטיח בהם בסופה של הפרשה את ה"יעקוביזם החדש" "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי": (בראשית פרק לד) זוהי הזהות החדשה שלא יכולה הייתה להיות מוגדרת באמצעות המילים והמושגים הישנים ולכן שונה שמו "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (בראשית פרק לב). מאז הבנו מה זה "יעקב" ולמה זה לא טוב. אבל עד היום לא ממש הבנו מה זה "ישראל" ומהם תפיסת הכוח והעדר הכוח של הישראליזם. אבל זאת פרשה בפני עצמה. סיפור שלא כתוב בתורה. לא?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אברום בורג