| 11/2007
פרשת וישב
אם היה צריך להגדיר את תפיסת מקורה של מלכות על פי המקרא, או מקורם של שלטון וכח על פי המיתולוגיה הישראלית הקדומה. ניתן מן הסתם לומר כי בין שאר הדרישות הבסיסיות ממלך ישראל צריך לכלול ולהגדיר את המלכה האם כאישה מפוקפקת כל שהיא. ואת בניה המלכים כבני זונות מהמעלה הראשונה. דווקא היהדות המייחסת כל כך הרבה חשיבות ליוחסין על פי האם טרחה בסיפוריה הקדומים להטיל כל דופי אפשרי באימהות האומה והמלוכה ובזוגיות המוזרה שלהן עם האבות המייסדים או אבות המלוכה. אברהם מקונן קנוניה עם שרה "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: .... וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:ּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: (בראשית פרק יב). לא צריך להכביר מילים על עסקת האשה תמורת עושר ורכוש, נכון?! ויצחק, ממש ברא כרעא דאבוהא, (הבן אבר, כרע, מאברי אביו) משמע דומה לו כשתי טיפות מין, חוזר על אותו תעלול בדיוק הפעם בלי הסקס "ויֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא...וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: (בראשית פרק כו) ואצל יעקב ומשפחתו הבלגאן ידוע ומפורש עוד יותר. ראובן שכב בשבוע שעבר עם בלהה וחילל את יצועו של אביו. השבוע בפרשה שלנו, יהודה יורד מעם אחריו ובא עד איש עדולמי ונישא לאחת מכנעניות הארץ ההיא. בניגוד לצווי האיסור שהוציא אברהם על נישואי יצחק ושהוציאה רבקה על נשואי יעקב ל"בנות הארץ". יהודה מורד וממרה. הוא מתערה ומתבולל. ולא זו אף זו, את בניו הוא נותן לתמר המקומית מאד. ובסופו של דבר גם הוא שוכב איתה עת היא מתחפשת לזונה הממתינה לו במארב סקס לגניבת זרע, ב"פתח עיניים". מהזיווג הזה שבין יהודה לקדשה הכנענית (איך זה שבעברית המילים כל כך קרובות?! קדושה וקדשה. אולי מהקרבה הזאת נולדה הקרבה הלועזית בין המאדאם שעיסוקיה ידועים לבין המדונה?) נולד בסופו של דבר, המלך הכי "ממזר" שהיה לנו אי פעם, דוד. ויוסף?! גם הוא יש לו השבוע עסקי נשים, או לפחות עסקי אישה, אשת פוטיפר המפתה אותו, או מנסה לפתותו והיא זו שבסופו של דבר גורמת למאסרו בבית האסורים המצרי.
הפרשנים בעקבות מדרשי האגדה מציינים את סמיכות הפרשיות והסיפורים של יהודה ויוסף ומדייקים כך: נסמך "מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה: (רש"י בראשית פרק לט פסוק א)
יכול להיות שזו הייתה האמת ההיסטורית לאמיתה כדרך שנשתמרה בסיפורי העם ואגדותיו ויכול להיות שהיתה כאן כוונת זדון להטיל דופי מכוון במייסדים ובמלכים, להוציא את דיבתם רעה, כדי שידעו הם ונדע אנחנו שהם אנושיים בלבד ורחוקים מאד מכליל השלמות. מעין מערכת ביקורת מתמדת שתמנע מהם את יוהרת המלכות ואת העריצות הטבעית הנובעת ממנה. חכמי התלמוד ניסו למצוא מפתחות למינוי מלכים ושליטים ושאלו את עצמם מדוע מלכותו של שאול לא נמשכה לאורך ימים ושנים ואילו זו של דוד, שהיה קצת יותר מפוקפק ממנו באורחו ובנהגיו, דווקא כן האריכה ימים והוא אף הפך לקצת נצחי. הם הגיעו לכלל הסכמה: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול - מפני שלא היה בו שום דופי". ולעומתו על דוד הם קובעים: "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו - אומרין לו: חזור לאחוריך (תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב עמוד ב). הפירוש המעניין ביותר לאמירה המוזרה הזו, המשווה, בין שאול הטוב לדוד המפוקפק באה מרש"י, גדול פרשני התלמוד, שהסביר כך: שאול "לא היה בו שום דופי – משפחה". משמע משפחתו היתה בסדר גמור ויש בכך משום הסכנה שמא "יתגאו המלכים היוצאים מזרעו על ישראל". (רש"י מסכת יומא דף כב עמוד ב) ולעומתו דוד היו בו דופיים רבים וקופת משפחתו הייתה מלאה בשרצים. ומהם אותם שירצי הדופי של דוד? "דופי במשפחה" שהרי "מרות המואביה בא", וקודם לה מתמר אם המלוכה שהיתה בפרשתנו לרגע לפחות, לרגע המשכב וההתעברות, לזונת דרכים זולה.
כלומר קיימת אידיאולוגיה סמויה של חיפוש מלך, שליט, מנהיג שיהיה דופי בו ובמשפחתו על מנת שיהיה לנתיניו מנוף כלשהו לאזן, ולקזז את "מוראה של מלכות" במידה והמלך האמור יעבור על מידותיו. הביקורת והבקרה על מלכי ישראל הם יסוד מובנה בתולדות הרעיון המדיני היהודי, שלא כאן המקום לפרטו. מכיוון שבספר בראשית, הראשון והבוסרי, עסקינן הרי שהרעיונות והסיפורים שבו עוד לא התבשלו לגמרי. מדובר לכאורה רק בסיפוריהם האישיים של אישי האומה. לכאורה, אבל לא באמת. כי המספר המקראי טרח להדביק דופי משפחתי דווקא בשלשה מתוך כל שנים עשר הבנים. אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על חיי המין של נפתלי. ולא על תאוותו או סטיותיו של יששכר, ועם מי בגד זבולון לעולם לא נגלה. רק בראובן, יהודה וביוסף פגעו חיצי הארוס המקראי. למה?
כי חלקו השני של ספר בראשית הוא הזירה בה מתחולל מאבק הלגיטימציה הרטרואקטיבית של מלכי ישראל. המאבק ההיסטורי בין מלכות יהודה למלכות ישראל מחפש את שורשיו בסיפורי האבות. את מי אבא אהב יותר, למי ניתנה הצוואה המקורית, מי בורך ומי לא? מי עתיד להיות משיחם של ישראל. יהודה רוצה לגיטימציה. כמוהו גם שאול בן שבט בנימין, המקורב הראשי לקואליציית שבטי יוסף (בנימין, אפרים ומנשה). ובני ראובן שניסו למצוא לעצמם אוטונומיה מרוחקת בעבר הירדן המזרחי, טענו גם הם לבכורה לאומית, מתוקף הבכורה הביולוגית. מאבק איתנים של ימי הבית ראשון. כשכל אחד מחפש בדל של היסטוריה ושמץ של לגיטימציה כדי להגיד אני האיש, ושבטי הוא הראוי מכל השבטים. ככל שהדי המאבק המלוכני היו רמים יותר, טרחו חכמי המסורה, כותבי סיפורי התורה ועורכיהם, להטיל דופי מפורש יותר במתמודדים. ומי ניצח? מי שהיו לו הכי הרבה שרצים בקופתו. ליוסף היתה רק אשת פוטיפר, ממנה נס כל עוד רוחו בו. ראובן חטא באחת וירד מעל הבמה. ויהודה גילה את המתכון המנצח. הוא נישא לכנענית, השיא להן את בניו. שגל עוד אחת בעצמו והוליד מתמר ההיא את פרץ ואת זרח. מהם נולד מאוחר יותר בועז שנישא גם הוא למישהי "לא משלנו" לרות המואבייה. ממנו נולד דוד שכיבושיו בשדה המערכה לא נפלו מכיבושיו על גגות ירושלים ואגני הרחצה שעליהם. ולשלמה שייך שיא השיאים באיסף השרצים של משפחת בני יהודה. דווקא הוא, בן החיתית, בן החטא והתאווה, מקים ההרמון הגדול ביותר במקרא, נבחר להמשיך את המלוכה הניצחית של בית יהודה ובני דוד. עד כדי כך שמאליה עולה השאלה האם קופה של שרצים במשפחה היא רק מנוף של בלמים ואיזונים שלטוניים או שמא מבטיחים נישואי התערובת את הכנסתן של מסורות שלטון מבתי מלוכה זרים, מגשור, ממצרים, ממואב, מכנען ומשבא והם בעצם המפתח להצלחה שלטונית וחיי נצח לאומיים? אוי!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אברום בורג