| 12/2007
מקץ
יוסף הוא הדגם למצליחן היהודי בגולה. הוא הראשון מבין הראשונים שמצליח בגדול בתור חצרן של המלך. הוא הראשון שמבין מה זה לחיות בחוץ לארץ, בהתחלה מכורח, ואחר כך מבחירה....הוא מעורר בנו הרהורים על הקטנוּת של יהודים בארצם, ועל הגדלות של היהודים בגלותם, בתור "האחר", הזולת שחייב להצטיין ולהתבלט. יוסף הוא האיינשטיין הראשון. ציוני, אבל מרחוק. יהודי, אבל בעיקר ביחס לגויים. יתר על כן, יוסף הוא הראשון מאיתנו שנולד בחו"ל והצליח בחו"ל. שהרי אברהם נולד בחו"ל והצליח בארץ, יצחק נולד כאן והצליח כאן, ויעקב נולד כאן והצליח שם. יוסף הוא משם ולשם. שהייתו הקצרה בארץ לא נראית לי כמשמעותית לעתידו וגדולתו. מתוך כך מעמיד סיפור יוסף בפנינו דילמה של נושאים: האם לעיין באמצעות יוסף במכלול המסובך של יחסי ישראל והגולה או לעסוק השבוע במקומו של הזר, הגר, בחברה לא לו. כרגיל ידחה הדחוף את החשוב והבוער את המהותי ולכן הגולה והתפוצה יחכו לעת אחרת.
ספר בראשית כולו הוא דיון, באמצעות סיפורים אישיים ואנקדוטות, במקומם של הזר והאחר בחברה האנושית. קין הנע והנד הוא ההתגלמות של מי שמוליך מקום למקום את ה"אחרות". וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: (בראשית פרק ד). סיפור האחרות של אברהם מפתיע, אולי אפילו מדהים, הרבה יותר. הוא מגלה את אמונתו בנשגב, הטמיר והנעלם, אי שם בין נהרות בבל. והציווי הראשון שהוא מקבל מהנגלה החדש – אלוהים הוא להיות זר וגר. אלהים לא אומר לו: האמן בי עוד יותר, הוא לא מצווה עליו להרחיב את אופקי קהילתו אל משפחתו הקרובה והרחוקה. לא דבר מכל אלה. אלוהים אומר לו לך לסוכנות היהודית, צא לשליחות. הוא שולח אותו להיות זר, יחיד, בודד, מיסיונר בקרבם של אלה שאין להם ולו שום מכנה משותף. לך תהיה "אחר" הוא אומר לו. כי זאת כנראה המהות הקיומית של אמונתך החדשה. כך יצחק הבודד בגרר, יעקב בכל נדודיו ויוסף שהיה לשיאם של כולם. אמונתם החדשה של האבות היא ההתרסה המתמדת כנגד הנורמאליות של כולם, זרות כאלטרנטיבה מאתגרת כל הזמן, את כולם ובכל מקום בכל תולדות ההסטוריה.
אז מה בעצם מדיניות היחס לזר של המקרא? לכאורה ריבוי האמירות הערכיות והנורמטיביות מעיד על עולם מוסרי רם ונשא. המקרא אוהב את הגרים והזרים. אבל אנחנו הרי יודעים כי לא אחת הרבה ציווים ומצוות מעידים בעצם על מציאות רעה וחולה ולאו דווקא על הגיינה מוסרית נעלה. כך למשל כשאנחנו נתקלים בהמוני צווים היוצרים גדרות וסייגים בעולם המין שלנו אנחנו יודעים שהמציאות הייתה פרוצה. וכשהתורה מזהירה כל כך הרבה פעמים על הגר משמע שהמציאות הייתה קשה מאד לגרים. כנראה שהיחס הרע והמתנשא אליהם עמד ביחס הפוך לחלוטין למוסריות הנובעת מהפסוקים; כגובה מילות הצווים המקראיים כך עומק השיפלות האנושית אותה ניסתה התורה לתקן. מאז ועד היום מפעמת בנו המתיחות בין קבלת הזר-הגר לבין דחייתו האינסטנקטיבית.
הויקיפדיה מגדירה "קסנופוביה" כך: "שנאת זרים או קסנופוביה היא יחס עוין מצד חברי קבוצה, חברה, תרבות מסוימת אל חברי קבוצה אחרת. מקור המילה ביוונית (ξενοφοβια - xenophobia) ומשמעותה המילולית "פחד מהזר" (גם "פחד מהמוזר"). המילה קסנופוביה משמשת לתיאור פחד או סלידה מזרים. גזענות מתוארת לעתים בכלליות כצורה של קסנופוביה, כמו גם דעות קדומות אחרות.... שנאת זרים שכיחה מאוד, ובעבר הניחו כי זו תופעה אוניברסאלית, ובכל קבוצה תהיה בכל עת עמדה שלילית לזרים. .... התופעה הינה מרכזית בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית בעיקר משום שמחויבות אזרחים לערכים דמוקרטיים ביניהם השוויון בין בני אדם אינה עולה בקנה אחד עם הנטייה להפלות ולהוקיע מיעוטים. דרושה הבנה מקיפה של התופעה על מנת לשפר את היציבות הפוליטית. ההבדלה בין "אנחנו" ל"הם" נשענת על מגוון רחב של הבדלים המהווים בסיס לשנאה: גזע, לאום, נטייה מינית, רמת השכלה, עמדות פוליטיות, תרבות, דת ועוד. הסבר סוציולוגי לשנאת זרים יוצא מן ההנחה, כי זוהי עמדה המושרשת בקבוצה, הנורמות של הקבוצה מגדירות כיצד יש להתייחס לזר, בן קבוצה אחרת. ... וידועות חברות לא מעטות המצמצמות את הגדרת "בן-אדם" לחבריהן בלבד". מוכר לא? ככל העמים בית יהודה? כן.
על רקע זה אפשר אולי להבין את המובאה התלמודית הבאה "תניא: גרים ומוציאים שכבת זרע לבטלה, מעכבים את המשיח, ... קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר ונספחו על בית יעקב. (מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ב הלכה ד). דעות קדומות, הכללות, נטיות מיניות כבר אמרנו? אז הרוח הזו קיימת ללא ספק במקרא ובמקורות כי היא אנושיות ואנחנו לא יוצאי דופן. העדויות והחוקים המקראיים אינם מעידים על יחס חיובי ואמיתי אל הגרים. נהפוך הוא. ההכללה שלהם בקבוצת חסרי הישע "העני, היתום, הגר והאלמנה" מעידה על אפלייתם המתמשכת. כי עוני הוא זמני ואלמנות היא מקרית ויתמות מוגבלת בגיל. ורק הגרות היא נצחית ומקורה במוצא שאינו ניתן למחיקה. לכן כנגדה צריך להביא נורמה ערכית אחרת שנובעת מריבוי האזכורים המקראיים את נושא הגרים "תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה (ויש אומרים) בארבעים וששה מקומות בגר? מאי דכתיב (מהו שכתוב) וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים? רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אינשי: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא" ובתרגום חופשי לעברית על פי רש"י: "מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או בן ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו".( תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב). כלומר: אין מזכירים את החבל בביתו של התלוי! גם אתם הייתם גרים, מטיח בנו רבי אליעזר הגדול, גם לנו יש מיעוטים יהודיים במקומות רגישים אז אל תמהרו כל כך מהר לתלות את הגר-הזר שמא יתלו אחינו ואחיותנו. אלמלי הפירגון לגר של פרעה מלך מצרים לא היה יוסף הופך למה שהוא ולא היינו ניצלים כיחידים וכאומה כדרך שניצלנו שם.
באופן היסטורי השתנה מושג הגר במהלכן של השנים. מהזר שבא לגור בסביבתם של אחרים ועד לגר הממיר את דתו. זה קשור, בין השאר, לשינוי הקיומי ביחס להגדרת האומה בכלל. מאומת-מקום לאומת-אמונה וזהות. על אף השינוי האקזיסטנציאלי לא השתנה לצערנו היחס לאחר המצטרף אלינו עם הזמנים. לא כולם הבינו, ולא כולם מבינים עד עצם היום הזה את הסכנה שיש במושגים גנטים של "עם בחירה". המחשבה המתקדמת, הנועזת שאפשר לקזז גזענות לאומית באמצעות מכשירי גיור והצטרפות הפתוחים לכל אחד ואחת נעלמו מעינם העצומה של קטני ישראל בדור הזה ובדורות אחרים. הם עדיין מאמינים כי הם מצווים לפחד מן הגוי באשר הוא, להתנגד לגיורי אהבה של נשים אוהבות ולהתייחס לגר כספחת ולתהליכי הגיור למשהו שדומה לטיפול בספחת ממשפחת הצרעת. הגר בעבורם הוא מצורע.
לאלה נזכיר עוד מקור אחד שנכתב בימים רחוקים אבל כוחו צריך להיות יפה, יפה אפילו מאד, עד לימינו אלה. "תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מז עמוד א)
הגר והמהגר יכולים להיות מקור של עושר, של תמריץ אנושי, של מוטיבציה מדהימה לכל חברה בה הם נקלטים ונטמעים ובלבד שהגר המצטרף יביע את נכונות לשותפות גורל בין גורלו שלו לגורל הקולקטיב החדש אותו הוא מאמץ. ממש ברוחה של רות המואביה קודם כל "באשר תליני אלין", אחר כך "עמך עמי" ורק אחר כך, אם בכלל, "אלהיך אלוהי". כך מצרים שקיבלה השבוע לפני אלפי שנים את יוסף וניצלו חייה מרעב. כך יהודה הקדומה שקיבלה את רות המואביה וממנה את דוד ושושלתו. והאם כך גם לגבינו? היום בבני ברק, במאה שערים, בקרית ארבע או בשאר מעוזי הזהות המנוונת של חיינו?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אברום בורג