| 12/2007
ויגש
ישנם סיפורים רגילים.וישנם סיפורי שיא. מעין רגע ממצה – כמוסה בתוכה מקופל הכל. "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (ספר בראשית פרק מד) הוא רגע שכזה. הסיפור המקראי נע ונד במקצביו; מהר , לאט ושוב מהר. השפה המקראית מתאימה לכך מאד זוהי שפה של פעלים ולא שפה של תארים ושמות. לפעמים תשעה חודשים מקופלים בצמד המילים "ותהר ותלד", היסטוריה אנושית שלימה בכמה מילים: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ ..." (ספר בראשית פרק לא). הפרשה שלנו שייכת למסלול המהיר, או ליתר דיוק היא לכאורה פרשה של תיאור מקרה נקודתי. הקפאת אירוע והנצחתו – לעד. ואנחנו כמו תמיד תפקידנו לנגב את הדמעות, לקלף את הקליפות ולמצוא את הסיפור העמוק המתחבא מתחת לתיאור של הרגע ההוא בארמון. “ויגש אליו יהודה". אני משווה לנגד עיני את חדר האירוח של המשנה למלך. הוא מכאן, רם ונישא, לבוש בבגדי מלוכה, מוקף בעבדיו, סריסיו ועושי דברו. והם מכאן, אולי עוד קצת חבוטים מן הדרך, מאובקים וריחם לא רענן. וברגע, ממש בהחלטה אינסטינקטיבית, יהודה שובר את שורת אחיו וניגש קדימה. "ויגש" לא ויסתער. פוסע קצת אבל לא שועט לבל יראה כמאיים על המלוכה ונציגה הרם.
קדְמָה לפסיעה המשמעותית הזו שיחה נוקבת, קדמה לשיחה הנוקבת מניפולציה ערמומית של יוסף. האחים באו שוב למצרים לשבור שבר. יוסף טמן גביע כסף באמתחתו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם עם, שבעי רצון, מרוצים מ הפת אשר בסלם. אבל אבוי, באכסניה, במלון הדרך, משיג אותם הרודף – השליח הממונה אשר על ביתו של יוסף., חושף את ה"גניבה" ומחזיר אותם בלא כבוד, כאסירים נמלטים אל ביתו של המשנה למלך. שם מטיח בהם יוסף – שעדיין לא התגלה להם "וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי"? (ספר בראשית פרק מד). כשיוסף אומר "איש אשר כמוני" הוא מתכוון לדבר אחד והם שומעים משהו אחר לגמרי. הם מן הסתם שומעים את שיודעת כל מצרים; "איש אשר כמוני " – זה המבין בתורת הנסתר – בחלומות ובטבע האנוש. מנהיג שעלה בכוח שליטתו בכוחות שמחוץ לעולם הזה. איש אשר לימינו ניצבים כוחות שאינם מצויים לו לאדם הרגיל. והוא לעומתם מתכון למשהו אחר לחלוטין, "אשר כמוני" הוא התכוון לעצמו ולעולמו הפנימי, הוא מתכוון למורשת אימו. זוכרים איך לפני כמה פרשיות רדף לבן אחרי יעקב ופמלייתו? זוכרים איך הוא נכנס לחדרי החדרים – או שמא נאמר אוהל האוהלים - וחיפש את התרפים? ומי גנב והחביא את התרפים ולא נתן למצאם – רחל כמובן. רחל, אמו של יוסף המקנטר, ואמו של בנימין ה"הגנב" המופלל.
כמו שיוסף מדבר איתם את שיחת רחל אימו כך יהודה מדבר איתו את השיחה המעשית של לאה אימו, פרקטית עד כדי קור. אמו היא זו שסחרה במשכבה תמורת הדודאים שלקט ראובן בשדה. יהודה מעשי לא פחות ממנה; מחפש עיסקה ודיל כדי לצאת ממצב הביש.
שיחתו של יוסף לעומתו היא שיחה אחרת. הוא ממש מדבר את שיחת הוריו. יעקב גנב את בכורת אחיו, אמו גנבה את אלילי-תרפי אביה. הוא עצמו הגדיר עצמו בפועל ג.נ.ב. "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (ספר בראשית פרק מ) ואת אותה שיחה מגניבה הוא ממשיך עם בנימין אחיו יחידו.
מהי אם כן מורשת רחל? היא היתה קשת לידה לעומת לאה אחותה שהייתה ולדנית מאד. המדרש – וכבר עסקנו בזה לא אחת, לא ממש פירגן לה, על רכותה ועל ערמומיותה. פשטו של סיפור לא מוציא אותה מחוץ לאם-טיפוס של גנבת הזרע השלישית בהיסטוריה (בנות לוט והיא). רחל היא יותר מזה ומורשת יוסף ורחל היא בעצם המהות העתיקה והוותיקה של האישיות הלאומית המפוצלת של כולנו. בעוד הרבה שנים, כשיצעדו טורי הגולים והשבויים לעת חורבן הבית הראשון. כשיפסעו כבולים ומעונים מלב הממלכה צפונה אל שביים וגלותם. מישהי תעמוד לצד הדרך ותבכה להם. תתאבל ולא תינחם. "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ספר ירמיה פרק לא). מי הם בניה אלה? שנים, את יוסף ואת בנימין, ילדה רחל ואחר מתה. על פי ההיסטוריה חרבה ישראל הקדומה ההיא בשני שלבים. בראשונה חרבה מלכות ישראל שבירתה שומרון בשנת 722 לספירה ובשנייה חרבה מלכות יהודה בשנת 586. כלומר ראשית נפלה מלכותו של בנה יוסף ואחריו גם בנימין יצא לגולה עם נפילת מלכות יהודה שבנימין היה חלק מהקואליציה שלה.
כשהנביא מדבר על "קול ברמה" ניתן כמובן לפרש זאת בצורה חושית, קול רם, קול גדול, צעקה גדולה ומרה. אבל רצוי להסתכל תחילה על העובדות כדי להבין. ירמיהו מכיר היטב את הארץ ומקומותיה. כשהוא אומר קול ברמה הוא מתכוון למקום שנקרא "רמה". (אולי הכפר א-רם של היום, צפונית לירושלים, הנמצא ממש על אם דרך המלך המתפתלת מחברון, לבית לחם, משם ליבוס-ירושלים והלאה לרמה. ואולי במקומה של רמאללה – רמת האל. המשקפת בשמה את אופי המישור ההררי המשתרע שם). ואיך נדע שמדובר ברמה שהיא מקום ולא ברמה שהוא צליל גבוה? כי כך כתוב כמה פרקים הלאה אצל אותו ירמיהו "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מִן הָרָמָה בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים בְּתוֹךְ כָּל גָּלוּת יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה" (ספר ירמיה פרק מ). הנה בפירוש "רמה" היה מחנה השבויים, מחנה הריכוז, ממנו שוגרו לדרך הגולה שיירות השבויים וירמיהו בתוכם.
הקשר הפנימי בין בכי האם המיתולוגית שאבדה את שתי אחיזות המלכות שלה, הניצבת לצד בני בניה ההולכים לגולה לבין סיפורי יוסף של בראשית בא לידי ביטוי גם במילים בהם מסופרים שני הסיפורים; סיפור בראשית ומילות נבואת הנביא המוגלה. ירמיהו נשלח מן הרמה שעל הדרך ההיא ויוסף החל את דרכו הארוכה מצרימה לאחר שיצא בשליחות יעקב לאורך אותה דרך ממש; אותה דרך שבין הרי יהודה לבין הרי שומרון. היא דרך הגולים. מיוסף הגולה הראשון ועד ירמיהו הגולה האחרון. אחר כך האחים מתעללים ביוסף ומוכרים אותו. טובלים את כותנתו בדם העז הטבוחה ומביאים לאביו על מנת שיכיר וידע כי "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" סופו של הנודניק המשפחתי. רצח לכאורה על רקע נג'וס המשפחה. ויעקב?! "וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים... וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם..." (ספר בראשית פרק לז).
יעקב ממאן להתנחם ורחל הבוכיה בחלום הנבואי גם כן מאנה להינחם. ממש שיחת בני זוג – יעקב ורחל - המשתמשים באותה שפה מעל לתהומות הזמן שבין תקופת האבות לנבואת החורבן. גם חילופי הגופים הדקדוקיים בנבואת ירמיהו מזמינים אסוציאציה לסיפור בראשית. היא – האם הגדולה - מתאבלת על בניה בלשון רבים, על בנימין שביהודה ועל מנשה ואפרים שבמלכות ישראל. "על בניה כי...איננו" הבנים ברבים ה"איננו" הוא בלשון יחיד. עוד הפניה: הפעם אל הפרשה שלנו, פרשת ויגש, כך מתחנן ומסביר יהודה למשנה למלך מצרים את מצבו הרגיש של אביו הזקן "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (ספר בראשית פרק מד) הנה ה"איננו" המקורי. ושוב נפש יעקב ורחל קשורה בנפש ילדיהם עד כדי סכנת נפשם שלהם – ההורים – לו חלילה רע יאונה להם.
והסוף כולו דמעות של אושר "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק.... וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (ספר בראשית פרק מה). רחל הניצבת על אם הדרך מנוחמת מבכיה על ידי אלוהים באמצעות הנביא "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה" (ספר ירמיה פרק לא). משפחה בכיינית שכזו. הבכי של רחל ויוסף קשור היטב, דמעות נמהלות בדמעות. דמעות הגולה של יוסף במצרים ודמעות בני הארץ העוזבים אותה וחורבן אחריהם בדרכם לגולה הקשה והאכזרית. דמעות ההתגלות וההקלה של יוסף לאחיו ודמעות נחמה שלא אמא רחל על הגדולה הצפויה להם-לנו עם שובם מהגולה "יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אברום בורג