|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ויגש
ישנם סיפורים רגילים.וישנם סיפורי שיא. מעין רגע ממצה – כמוסה בתוכה מקופל הכל. "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (ספר בראשית פרק מד) הוא רגע שכזה. הסיפור המקראי נע ונד במקצביו; מהר , לאט ושוב מהר. השפה המקראית מתאימה לכך מאד זוהי שפה של פעלים ולא שפה של תארים ושמות. לפעמים תשעה חודשים מקופלים בצמד המילים "ותהר ותלד", היסטוריה אנושית שלימה בכמה מילים: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ ..." (ספר בראשית פרק לא). הפרשה שלנו שייכת למסלול המהיר, או ליתר דיוק היא לכאורה פרשה של תיאור מקרה נקודתי. הקפאת אירוע והנצחתו – לעד. ואנחנו כמו תמיד תפקידנו לנגב את הדמעות, לקלף את הקליפות ולמצוא את הסיפור העמוק המתחבא מתחת לתיאור של הרגע ההוא בארמון. “ויגש אליו יהודה". אני משווה לנגד עיני את חדר האירוח של המשנה למלך. הוא מכאן, רם ונישא, לבוש בבגדי מלוכה, מוקף בעבדיו, סריסיו ועושי דברו. והם מכאן, אולי עוד קצת חבוטים מן הדרך, מאובקים וריחם לא רענן. וברגע, ממש בהחלטה אינסטינקטיבית, יהודה שובר את שורת אחיו וניגש קדימה. "ויגש" לא ויסתער. פוסע קצת אבל לא שועט לבל יראה כמאיים על המלוכה ונציגה הרם.
קדְמָה לפסיעה המשמעותית הזו שיחה נוקבת, קדמה לשיחה הנוקבת מניפולציה ערמומית של יוסף. האחים באו שוב למצרים לשבור שבר. יוסף טמן גביע כסף באמתחתו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם עם, שבעי רצון, מרוצים מ הפת אשר בסלם. אבל אבוי, באכסניה, במלון הדרך, משיג אותם הרודף – השליח הממונה אשר על ביתו של יוסף., חושף את ה"גניבה" ומחזיר אותם בלא כבוד, כאסירים נמלטים אל ביתו של המשנה למלך. שם מטיח בהם יוסף – שעדיין לא התגלה להם "וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי"? (ספר בראשית פרק מד). כשיוסף אומר "איש אשר כמוני" הוא מתכוון לדבר אחד והם שומעים משהו אחר לגמרי. הם מן הסתם שומעים את שיודעת כל מצרים; "איש אשר כמוני " – זה המבין בתורת הנסתר – בחלומות ובטבע האנוש. מנהיג שעלה בכוח שליטתו בכוחות שמחוץ לעולם הזה. איש אשר לימינו ניצבים כוחות שאינם מצויים לו לאדם הרגיל. והוא לעומתם מתכון למשהו אחר לחלוטין, "אשר כמוני" הוא התכוון לעצמו ולעולמו הפנימי, הוא מתכוון למורשת אימו. זוכרים איך לפני כמה פרשיות רדף לבן אחרי יעקב ופמלייתו? זוכרים איך הוא נכנס לחדרי החדרים – או שמא נאמר אוהל האוהלים - וחיפש את התרפים? ומי גנב והחביא את התרפים ולא נתן למצאם – רחל כמובן. רחל, אמו של יוסף המקנטר, ואמו של בנימין ה"הגנב" המופלל.
כמו שיוסף מדבר איתם את שיחת רחל אימו כך יהודה מדבר איתו את השיחה המעשית של לאה אימו, פרקטית עד כדי קור. אמו היא זו שסחרה במשכבה תמורת הדודאים שלקט ראובן בשדה. יהודה מעשי לא פחות ממנה; מחפש עיסקה ודיל כדי לצאת ממצב הביש.
שיחתו של יוסף לעומתו היא שיחה אחרת. הוא ממש מדבר את שיחת הוריו. יעקב גנב את בכורת אחיו, אמו גנבה את אלילי-תרפי אביה. הוא עצמו הגדיר עצמו בפועל ג.נ.ב. "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (ספר בראשית פרק מ) ואת אותה שיחה מגניבה הוא ממשיך עם בנימין אחיו יחידו.
מהי אם כן מורשת רחל? היא היתה קשת לידה לעומת לאה אחותה שהייתה ולדנית מאד. המדרש – וכבר עסקנו בזה לא אחת, לא ממש פירגן לה, על רכותה ועל ערמומיותה. פשטו של סיפור לא מוציא אותה מחוץ לאם-טיפוס של גנבת הזרע השלישית בהיסטוריה (בנות לוט והיא). רחל היא יותר מזה ומורשת יוסף ורחל היא בעצם המהות העתיקה והוותיקה של האישיות הלאומית המפוצלת של כולנו. בעוד הרבה שנים, כשיצעדו טורי הגולים והשבויים לעת חורבן הבית הראשון. כשיפסעו כבולים ומעונים מלב הממלכה צפונה אל שביים וגלותם. מישהי תעמוד לצד הדרך ותבכה להם. תתאבל ולא תינחם. "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ספר ירמיה פרק לא). מי הם בניה אלה? שנים, את יוסף ואת בנימין, ילדה רחל ואחר מתה. על פי ההיסטוריה חרבה ישראל הקדומה ההיא בשני שלבים. בראשונה חרבה מלכות ישראל שבירתה שומרון בשנת 722 לספירה ובשנייה חרבה מלכות יהודה בשנת 586. כלומר ראשית נפלה מלכותו של בנה יוסף ואחריו גם בנימין יצא לגולה עם נפילת מלכות יהודה שבנימין היה חלק מהקואליציה שלה.
כשהנביא מדבר על "קול ברמה" ניתן כמובן לפרש זאת בצורה חושית, קול רם, קול גדול, צעקה גדולה ומרה. אבל רצוי להסתכל תחילה על העובדות כדי להבין. ירמיהו מכיר היטב את הארץ ומקומותיה. כשהוא אומר קול ברמה הוא מתכוון למקום שנקרא "רמה". (אולי הכפר א-רם של היום, צפונית לירושלים, הנמצא ממש על אם דרך המלך המתפתלת מחברון, לבית לחם, משם ליבוס-ירושלים והלאה לרמה. ואולי במקומה של רמאללה – רמת האל. המשקפת בשמה את אופי המישור ההררי המשתרע שם). ואיך נדע שמדובר ברמה שהיא מקום ולא ברמה שהוא צליל גבוה? כי כך כתוב כמה פרקים הלאה אצל אותו ירמיהו "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מִן הָרָמָה בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים בְּתוֹךְ כָּל גָּלוּת יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה" (ספר ירמיה פרק מ). הנה בפירוש "רמה" היה מחנה השבויים, מחנה הריכוז, ממנו שוגרו לדרך הגולה שיירות השבויים וירמיהו בתוכם.
הקשר הפנימי בין בכי האם המיתולוגית שאבדה את שתי אחיזות המלכות שלה, הניצבת לצד בני בניה ההולכים לגולה לבין סיפורי יוסף של בראשית בא לידי ביטוי גם במילים בהם מסופרים שני הסיפורים; סיפור בראשית ומילות נבואת הנביא המוגלה. ירמיהו נשלח מן הרמה שעל הדרך ההיא ויוסף החל את דרכו הארוכה מצרימה לאחר שיצא בשליחות יעקב לאורך אותה דרך ממש; אותה דרך שבין הרי יהודה לבין הרי שומרון. היא דרך הגולים. מיוסף הגולה הראשון ועד ירמיהו הגולה האחרון. אחר כך האחים מתעללים ביוסף ומוכרים אותו. טובלים את כותנתו בדם העז הטבוחה ומביאים לאביו על מנת שיכיר וידע כי "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" סופו של הנודניק המשפחתי. רצח לכאורה על רקע נג'וס המשפחה. ויעקב?! "וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים... וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם..." (ספר בראשית פרק לז).
יעקב ממאן להתנחם ורחל הבוכיה בחלום הנבואי גם כן מאנה להינחם. ממש שיחת בני זוג – יעקב ורחל - המשתמשים באותה שפה מעל לתהומות הזמן שבין תקופת האבות לנבואת החורבן. גם חילופי הגופים הדקדוקיים בנבואת ירמיהו מזמינים אסוציאציה לסיפור בראשית. היא – האם הגדולה - מתאבלת על בניה בלשון רבים, על בנימין שביהודה ועל מנשה ואפרים שבמלכות ישראל. "על בניה כי...איננו" הבנים ברבים ה"איננו" הוא בלשון יחיד. עוד הפניה: הפעם אל הפרשה שלנו, פרשת ויגש, כך מתחנן ומסביר יהודה למשנה למלך מצרים את מצבו הרגיש של אביו הזקן "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (ספר בראשית פרק מד) הנה ה"איננו" המקורי. ושוב נפש יעקב ורחל קשורה בנפש ילדיהם עד כדי סכנת נפשם שלהם – ההורים – לו חלילה רע יאונה להם.
והסוף כולו דמעות של אושר "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק.... וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (ספר בראשית פרק מה). רחל הניצבת על אם הדרך מנוחמת מבכיה על ידי אלוהים באמצעות הנביא "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה" (ספר ירמיה פרק לא). משפחה בכיינית שכזו. הבכי של רחל ויוסף קשור היטב, דמעות נמהלות בדמעות. דמעות הגולה של יוסף במצרים ודמעות בני הארץ העוזבים אותה וחורבן אחריהם בדרכם לגולה הקשה והאכזרית. דמעות ההתגלות וההקלה של יוסף לאחיו ודמעות נחמה שלא אמא רחל על הגדולה הצפויה להם-לנו עם שובם מהגולה "יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
| |
מקץ
יוסף הוא הדגם למצליחן היהודי בגולה. הוא הראשון מבין הראשונים שמצליח בגדול בתור חצרן של המלך. הוא הראשון שמבין מה זה לחיות בחוץ לארץ, בהתחלה מכורח, ואחר כך מבחירה....הוא מעורר בנו הרהורים על הקטנוּת של יהודים בארצם, ועל הגדלות של היהודים בגלותם, בתור "האחר", הזולת שחייב להצטיין ולהתבלט. יוסף הוא האיינשטיין הראשון. ציוני, אבל מרחוק. יהודי, אבל בעיקר ביחס לגויים. יתר על כן, יוסף הוא הראשון מאיתנו שנולד בחו"ל והצליח בחו"ל. שהרי אברהם נולד בחו"ל והצליח בארץ, יצחק נולד כאן והצליח כאן, ויעקב נולד כאן והצליח שם. יוסף הוא משם ולשם. שהייתו הקצרה בארץ לא נראית לי כמשמעותית לעתידו וגדולתו. מתוך כך מעמיד סיפור יוסף בפנינו דילמה של נושאים: האם לעיין באמצעות יוסף במכלול המסובך של יחסי ישראל והגולה או לעסוק השבוע במקומו של הזר, הגר, בחברה לא לו. כרגיל ידחה הדחוף את החשוב והבוער את המהותי ולכן הגולה והתפוצה יחכו לעת אחרת.
ספר בראשית כולו הוא דיון, באמצעות סיפורים אישיים ואנקדוטות, במקומם של הזר והאחר בחברה האנושית. קין הנע והנד הוא ההתגלמות של מי שמוליך מקום למקום את ה"אחרות". וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי: (בראשית פרק ד). סיפור האחרות של אברהם מפתיע, אולי אפילו מדהים, הרבה יותר. הוא מגלה את אמונתו בנשגב, הטמיר והנעלם, אי שם בין נהרות בבל. והציווי הראשון שהוא מקבל מהנגלה החדש – אלוהים הוא להיות זר וגר. אלהים לא אומר לו: האמן בי עוד יותר, הוא לא מצווה עליו להרחיב את אופקי קהילתו אל משפחתו הקרובה והרחוקה. לא דבר מכל אלה. אלוהים אומר לו לך לסוכנות היהודית, צא לשליחות. הוא שולח אותו להיות זר, יחיד, בודד, מיסיונר בקרבם של אלה שאין להם ולו שום מכנה משותף. לך תהיה "אחר" הוא אומר לו. כי זאת כנראה המהות הקיומית של אמונתך החדשה. כך יצחק הבודד בגרר, יעקב בכל נדודיו ויוסף שהיה לשיאם של כולם. אמונתם החדשה של האבות היא ההתרסה המתמדת כנגד הנורמאליות של כולם, זרות כאלטרנטיבה מאתגרת כל הזמן, את כולם ובכל מקום בכל תולדות ההסטוריה.
אז מה בעצם מדיניות היחס לזר של המקרא? לכאורה ריבוי האמירות הערכיות והנורמטיביות מעיד על עולם מוסרי רם ונשא. המקרא אוהב את הגרים והזרים. אבל אנחנו הרי יודעים כי לא אחת הרבה ציווים ומצוות מעידים בעצם על מציאות רעה וחולה ולאו דווקא על הגיינה מוסרית נעלה. כך למשל כשאנחנו נתקלים בהמוני צווים היוצרים גדרות וסייגים בעולם המין שלנו אנחנו יודעים שהמציאות הייתה פרוצה. וכשהתורה מזהירה כל כך הרבה פעמים על הגר משמע שהמציאות הייתה קשה מאד לגרים. כנראה שהיחס הרע והמתנשא אליהם עמד ביחס הפוך לחלוטין למוסריות הנובעת מהפסוקים; כגובה מילות הצווים המקראיים כך עומק השיפלות האנושית אותה ניסתה התורה לתקן. מאז ועד היום מפעמת בנו המתיחות בין קבלת הזר-הגר לבין דחייתו האינסטנקטיבית.
הויקיפדיה מגדירה "קסנופוביה" כך: "שנאת זרים או קסנופוביה היא יחס עוין מצד חברי קבוצה, חברה, תרבות מסוימת אל חברי קבוצה אחרת. מקור המילה ביוונית (ξενοφοβια - xenophobia) ומשמעותה המילולית "פחד מהזר" (גם "פחד מהמוזר"). המילה קסנופוביה משמשת לתיאור פחד או סלידה מזרים. גזענות מתוארת לעתים בכלליות כצורה של קסנופוביה, כמו גם דעות קדומות אחרות.... שנאת זרים שכיחה מאוד, ובעבר הניחו כי זו תופעה אוניברסאלית, ובכל קבוצה תהיה בכל עת עמדה שלילית לזרים. .... התופעה הינה מרכזית בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית בעיקר משום שמחויבות אזרחים לערכים דמוקרטיים ביניהם השוויון בין בני אדם אינה עולה בקנה אחד עם הנטייה להפלות ולהוקיע מיעוטים. דרושה הבנה מקיפה של התופעה על מנת לשפר את היציבות הפוליטית. ההבדלה בין "אנחנו" ל"הם" נשענת על מגוון רחב של הבדלים המהווים בסיס לשנאה: גזע, לאום, נטייה מינית, רמת השכלה, עמדות פוליטיות, תרבות, דת ועוד. הסבר סוציולוגי לשנאת זרים יוצא מן ההנחה, כי זוהי עמדה המושרשת בקבוצה, הנורמות של הקבוצה מגדירות כיצד יש להתייחס לזר, בן קבוצה אחרת. ... וידועות חברות לא מעטות המצמצמות את הגדרת "בן-אדם" לחבריהן בלבד". מוכר לא? ככל העמים בית יהודה? כן.
על רקע זה אפשר אולי להבין את המובאה התלמודית הבאה "תניא: גרים ומוציאים שכבת זרע לבטלה, מעכבים את המשיח, ... קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר ונספחו על בית יעקב. (מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ב הלכה ד). דעות קדומות, הכללות, נטיות מיניות כבר אמרנו? אז הרוח הזו קיימת ללא ספק במקרא ובמקורות כי היא אנושיות ואנחנו לא יוצאי דופן. העדויות והחוקים המקראיים אינם מעידים על יחס חיובי ואמיתי אל הגרים. נהפוך הוא. ההכללה שלהם בקבוצת חסרי הישע "העני, היתום, הגר והאלמנה" מעידה על אפלייתם המתמשכת. כי עוני הוא זמני ואלמנות היא מקרית ויתמות מוגבלת בגיל. ורק הגרות היא נצחית ומקורה במוצא שאינו ניתן למחיקה. לכן כנגדה צריך להביא נורמה ערכית אחרת שנובעת מריבוי האזכורים המקראיים את נושא הגרים "תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה (ויש אומרים) בארבעים וששה מקומות בגר? מאי דכתיב (מהו שכתוב) וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים? רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אינשי: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא" ובתרגום חופשי לעברית על פי רש"י: "מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או בן ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו".( תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב). כלומר: אין מזכירים את החבל בביתו של התלוי! גם אתם הייתם גרים, מטיח בנו רבי אליעזר הגדול, גם לנו יש מיעוטים יהודיים במקומות רגישים אז אל תמהרו כל כך מהר לתלות את הגר-הזר שמא יתלו אחינו ואחיותנו. אלמלי הפירגון לגר של פרעה מלך מצרים לא היה יוסף הופך למה שהוא ולא היינו ניצלים כיחידים וכאומה כדרך שניצלנו שם.
באופן היסטורי השתנה מושג הגר במהלכן של השנים. מהזר שבא לגור בסביבתם של אחרים ועד לגר הממיר את דתו. זה קשור, בין השאר, לשינוי הקיומי ביחס להגדרת האומה בכלל. מאומת-מקום לאומת-אמונה וזהות. על אף השינוי האקזיסטנציאלי לא השתנה לצערנו היחס לאחר המצטרף אלינו עם הזמנים. לא כולם הבינו, ולא כולם מבינים עד עצם היום הזה את הסכנה שיש במושגים גנטים של "עם בחירה". המחשבה המתקדמת, הנועזת שאפשר לקזז גזענות לאומית באמצעות מכשירי גיור והצטרפות הפתוחים לכל אחד ואחת נעלמו מעינם העצומה של קטני ישראל בדור הזה ובדורות אחרים. הם עדיין מאמינים כי הם מצווים לפחד מן הגוי באשר הוא, להתנגד לגיורי אהבה של נשים אוהבות ולהתייחס לגר כספחת ולתהליכי הגיור למשהו שדומה לטיפול בספחת ממשפחת הצרעת. הגר בעבורם הוא מצורע.
לאלה נזכיר עוד מקור אחד שנכתב בימים רחוקים אבל כוחו צריך להיות יפה, יפה אפילו מאד, עד לימינו אלה. "תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מז עמוד א)
הגר והמהגר יכולים להיות מקור של עושר, של תמריץ אנושי, של מוטיבציה מדהימה לכל חברה בה הם נקלטים ונטמעים ובלבד שהגר המצטרף יביע את נכונות לשותפות גורל בין גורלו שלו לגורל הקולקטיב החדש אותו הוא מאמץ. ממש ברוחה של רות המואביה קודם כל "באשר תליני אלין", אחר כך "עמך עמי" ורק אחר כך, אם בכלל, "אלהיך אלוהי". כך מצרים שקיבלה השבוע לפני אלפי שנים את יוסף וניצלו חייה מרעב. כך יהודה הקדומה שקיבלה את רות המואביה וממנה את דוד ושושלתו. והאם כך גם לגבינו? היום בבני ברק, במאה שערים, בקרית ארבע או בשאר מעוזי הזהות המנוונת של חיינו?
| |
וישלח
למעלה ממחצית פרשותיו של ספר בראשית עוסקות ביעקב, בקורותיו ובמשפחתו הקשה. לא פלא לכן שהרזולוציה שאנחנו מקבלים עליו מדויקת ומפורטת הרבה יותר מזו שניתנה לנו לגבי הוריו וזקניו. אברהם עלה על הבמה בגיל שבעים ומשהו, יצחק היה פאסיבי ותלותי עד העשור החמישי לחייו. רק אז הוא נרשם כעצמאי ומשם ואילך זכינו להכירו כיוגב יוזם, מוצלח ועשיר אף שהיה אבא נירפה וחדל אישים. את יעקב אנחנו מלווים ברציפות מרגעו הראשון ועד נשימתו האחרונה. ממילא אנחנו מסוגלים לעקוב אחר התפתחות האישיות של האיש ההוא. ננסה אם כן לבודד קו אחד, העובר כחוט השני בכל תולדותיו וסיפוריו. באמצעותו של התו ההוא ננסה להבין כמה מימדים ותהליכים שליוו אותו כאחינו יעקב מלידתו ועד מותו כישראל אביהם של בני ישראל.
סך כל חייו של יעקב יכול להיות מסוכם בהיגד שיעקב פשוט לא הבין מה זה כח. לא ידע שיש לו שפע של כח, לא הבין את שימושיו ורוב טעויותיו נבעו או מאי הבנת הכוח או מחוסר מוחלט של הבנת העוצמה שבריסון הכח ואי השימוש בו. בכל סיפורי האבות שזורה נימה עבה של כח וכחניות. אברהם לא היסס להשתמש בכוחו ובכוח עבדיו עת רדף אחרי שוביו של לוט עד בואכה דמשק, לא היסס לרסן את כוחו ולא לקחת חלק בשלל של מלך שלם. ממש כמו שויתר בריסונו ללוט על מחצית הארץ הימנית. ממש כמו שלא היסס להטיח בכל כוחו באלוהים את ה"חלילה לך" המפורסם ההוא. גם יצחק, ילד הצמר גפן, ידע להשתמש בכוחו לעת בגרותו ובשלותו. במלחמות המים על בארות פלשתים ובהצלחותיו הכלכליות שעלו כדי "מאה שערים" מהשקעתו הראשונית. אבל יעקב בשונה מאביו ומזקנו לא ידע מעולם מהו הכח ומהם שימושיו, הטובים והרעים. הוא מתחיל את חייו כמתבגר שאינו יודע גבולות. משתמש בכח מעל ומעבר לנדרש ובסוף ימיו, שבע לקחים ומצולק בגופו ובנפשו הוא ממעט להשתמש בכח עד כדי שימוש חסר הפוגע בו ובמערכות ההגנה החיוניות שלו.
נצא לדרך מתוך המרקם הבנאלי של יחסיו עם עשו. שם ברור שהוא השתמש בטריקים ותכסיסים של כוחנות מאהלים. עד שההוא, השעיר והתמים, מסתובב בשדה ומפתה את החיות ליפול ברשתו מפעיל זה שלנו את הרשת האחרת. רשת מידע (איפה הבגדים של עשו? מה המטעמים האהובים על אבא? סגנון הדיבור הנדרש, קשריה וכישוריה של אמא-רבקה ועוד. הכל תחת האינטואיציה הקדמונית על פיה מידע הוא כח). בתמונה הבאה הנה הוא בא אל הבאר. כמה היללו את כוחו הרב. איך, איך הצליח הגיבור שלנו לגול את האבן מעל פי הבאר. כל יום היו צריכים לחכות לכל הרועים שיבואו וביחד ידחפו את האבן המכסה את מי הבאר. אבל הגיבור שלנו התמלא בעזוז נכחה של היפה בבנות ובדחיפה אחת פשוט חשף את מקור המים והרווה את אהבתו ואת צאנה. חזק, חזק מכולם. האמנם!? ואולי אפשר לקרא את הסיפור קצת אחרת. אולי היה הסכם בין כל רועי העיר, שכל אחד מהם היה די חזק כדי לגול את האבן בעצמו, שלא נוגעים באבן עד שכולם באים. אולי מיעוטם של המים באיזור הכריח אותם להגיע להסכמי שימוש מחייבים ועל פיהם לא פותחים את השיבר עד שכולם נקבצו ובאו. ההסכם היה שלא מפעילים את הכח ולא משתמשים בו – אלא להיפך. נמנעים מהשימוש בו. בפתיחתו לספרו הנפלא "דת האומיות המוסרית" – (על תרומת היהדות לשלום העולם) מביא מרדכי קפלן את דבריו של אחד בשם נורמן קוזינס "מהללים ומשבחים את הכח ומגדילים ומאדירים אותו לאין שיעור חרף העובדה שהביטחון שוב אינו תלוי ברדיפת כוח אלא בריסונו" יעקב של הבאר רדף אחרי הכח ולא הבין את ההסכם למניעת שימושיו. לא פלא אפוא כי מהרגע הראשון על אדמת חרן הייתה עננה של עוינות לבת לוויתו הקבועה.
שנים ארוכות של מאבקים התישו את כוחו והביאו אותו אל הקוטב הנגדי לחלוטין. לא עוד כוח והתמודדות עוצמתית אלא מנוסה מתמדת מפני כל כח, סמכותיות וגילויי עוצמה. אחרת איך אפשר להסביר את ההתנתקות החפוזה, הפחדנית משהו מפני לבן. צודק המספר המקראי כשהוא מתאר כך, כמשקיף אובייקטיבי, את מנוסתו של יעקב "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ" (בראשית פרק לא). החולשתיות הזו נמשכת גם בעת מפגשו עם עשו. ממה הוא מפחד? לאחיו יש אמנם ארבע מאות עשווים המלווים אותו לפיסגה אבל גם לו יש הרי כמה בריונים מועדים? הוא עצמו הרי נאבק כל הלילה עם האיש הפלאי ההוא, משמע לא כל כך בקלות מכריעים רועה ותיק כמו יעקב. הוא חזק, הוא נחוש, הוא מסוגל לספוג בעיטות לרגלים היישר לגיד הנשה. ובניו כמוהו. ובהם שמעון ולוי שעוד רגע מקראי קט יוכיחו יכולותיהם בשכם. ולצידם יהודה העז, החצוף והאמיץ. ואפילו יוסף הצעיר ניחן בכוחות הישרדות לא מצויים. שנים עשר בנים בנויים לתלפיות. עבדים ושפחות. אולי אי אפשר היה להכריע את הקרב אבל לתת פייט טוב? זה היה אפשרי. אבל יעקב שנכווה ברותחין של כח היתר עבר אל המקום הצונן של "חולשתיות" כתפישת עולם. זה מוגזם וזאת מוגזמת. בין לבין חי לו אבינו השלישי חיים לא מאוזנים שעניינם המתמיד היה שנאתם של האחרים כנגדם השתמשו יעקב ובניו בכוחניות מיותרת ובוזם של האחרים אל מולם כפף אבינו הזקן את ראשו שלא לצורך.
הרבה מאד שנים לא ייחסתי חשיבות של ממש לסיפור האגדי על מאבק הלילה של יעקב במעבר יבוק. עוד סיפור חשבתי, רקע מיתולוגי לאיסור מוזר מאיסורי הכשרות של היהדות "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב...". (ספר בראשית פרק לב). היום אני חושב שהמאבק בין יעקב לאיש הלילה הפלאי הוא אולי נקודת המפנה המשמעותית ביותר בחייו של יעקב. מאבק הכח האחרון שאחריו לא היו עוד מפגני שרירים יעקוביים. אין לי ספק כי המאבק הלילי ריפה את ידיו של יעקב מאד. הוא הרי רגיל היה לנצח את כולם, ביושר או בעקמומיות. ולפתע, ערב הקרב הגדול של חייו הוא מבין שלא את כל הקרבות ניתן לנצח. אבל זה לא עיקרו של המסר. הוא לא ניצח ולא הפסיד. הוא "יצא בתיקו". היריב נגע ברגלו ונקעהּ ויעקב עיכב אותו עד עלות השחר בלא הכרעה. אדם שרגיל להרביץ ולהכות נתקל לפתע, באמצע הלילה, לבד, במישהו שהוא שוה כוחות לו בדיוק. הוא חוזר מהמאבק ובוחר שלא להסתיר את הסיפור. הרי הוא היחיד שהיה שם ואלמלי עדותו לא היינו יודעים. כלום ליעקב השקרן המיומן היה קשה להמציא סיפור כיסוי טוב לצליעתו, לעיכוב, לחזרה המאוחרת ממעבר יבוק? ודאי שלא. הוא בחר לספר משום ששם בלילה הוא הבין שישנם דברים אותם אי אפשר לפתור בכח וגם לא ביותר כח וגם לא בכל הכח. ולו משום שלצד השני יש גם כן מאותו החומר.
שם בלילה ההוא הפך יעקב איש הכח ליעקב איש החולשה. הוא לא נאבק בעשו מהרבה סיבות; קצת משום שהוא חש שאחיו עשו צודק בטענתו הבסיסית ומלחמה ללא הצדקה היא מתכון לאסון וכישלון. אבל הסיבה העיקרית היא כי הוא רצה לשבור את המעגל הפתולוגי של יחסיו עם הסביבה; הכח אליו היה רגיל הפך לו מנכס לנטל, מעיקר לטפל ותפל. מה שהתחיל כרצון לשינוי עם בריחתו מבית החותן הפך למדיניות אחרי מפגש לילה ולקראת פיסגת הבקר. גם ניסיונותיהם של שמעון ולוי למשוך את אבא שלהם חזרה אל המקום המוכר לו כל כך לא צלח. והוא מטיח בהם בסופה של הפרשה את ה"יעקוביזם החדש" "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי": (בראשית פרק לד) זוהי הזהות החדשה שלא יכולה הייתה להיות מוגדרת באמצעות המילים והמושגים הישנים ולכן שונה שמו "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (בראשית פרק לב). מאז הבנו מה זה "יעקב" ולמה זה לא טוב. אבל עד היום לא ממש הבנו מה זה "ישראל" ומהם תפיסת הכוח והעדר הכוח של הישראליזם. אבל זאת פרשה בפני עצמה. סיפור שלא כתוב בתורה. לא?
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אברום בורג