פרידה מברלין. כריסטופר אישרווד. מחברות לספרות. 2007. 240 עמודים.

בראשית שנות השבעים הלכתי לראות את המחזמר היחיד, או הכמעט יחיד, שראיתי מימי חיי. אי אפשר היה אז להימנע מלראות את לייזה מינלי המדהימה בסרט שזכה לכל כך הרבה פרסים – קברט. הסרט הישן ההוא סיפר את סיפור אהבתם של זמרת קברטים אמריקאית, סאלי השחוקה והחבוטה, לצעיר אנגלי מוזר ומנותק, כריסטופר אישרווד, ולצידם מבחר דמויות צבעוניות משולי החיים של ברלין ההיא. לא סתם ברלין אלא זו של שנות עלייתם לצמרת אך בטרם שלטונם של הנאצים. אז הלכנו לראות את הסרט בגלל השירים, "החיים הם קברט", פיזמנו ביציאה כי כך הרגשנו. ו "Money makes the world go around", כי הקפיטליזם כבר דפק בדלת, הציץ מן החלון והתחיל את תהליכי הגירוש של הסוציאליזם המיושן של ראשית ימי המדינה והחברה.

רק היום, ממרחקי הזמן, הגיל וההתנסות מסתבר לי כי מה שמשך אותנו, אותי, לשם היה השילוב בין האמירה הפוליטית של העלילה המתרחשת בברלין הנאורה והגוועת בפני הנגיף הנאצי, לבין איכות הסרט וההפקה לבין הרמזים על חיינו שלנו הם הם הדבר האמיתי, האוניברסאלי שהשתקף לנו מעל המסכים. בינתיים עברו ימים ושנים אנחנו אחרים ולייזה מינלי עוד מכורה מן הסתם למשהו. אז למה כל זה צף פתאום? כי הוצאת "מחברות לספרות" של זב"מ הוציאה מחדש את סיפרו של כריסטופר אישרווד המתאר את ברלין של שנות השלושים, הספר שהוליד את המחזמר ואת הסרט. אני לא ממש יודע מה היו שיקוליו של בית ההוצאה אבל אני אסיר תודה. קראתי בנשימה אחת את ששת הסיפורים המרכיבים את הספר, נעתי בתוך המתווה שצייר אישרווד: "ששת הסיפורים בספר מהווים עלילה רציפה בקירוב. אלה הקטעים היחידים שנותרו ממה שנועד במקורו להיות רומן אפיזודי רחב יריעה על ברלין בתקופה שקדמה לעליית היטלר לשלטון". היום, מכאן ועכשיו, אפשר להבין טוב יותר, טוב מאד, את התקופה ועלילותיה, את הדמויות ומשמעותם. טוב הרבה יותר מאשר אי פעם ישראלי. בארים, פאבים, אמנות ביבים ותיאטראות שוליים קיימים היום בישראל. שתיה לשכרה כבר אינה זרה לנו ופערים בין עשירים מנותקים לעניים מעורבים יש לנו בשפע רב, כמעט יותר מדי. גם הפוליטיקה שלהם איננה בלתי מובנת לחלקנו כאן; גדודי גזענים מציפים את יציעי כדורגל, הערבים שנואים כמו היהודי דאז, הפוליטיקה הכוחנית הפכה לנטולת כל ערכיות ומלחמה גדולה מרחפת כל הזמן ברקע החיים.

את הספר הזה על כל רבדיו והשלכותיו אפשר להבין באמצעות ספר אחר שפורסם בארץ ב 2002 אף שגם הוא כמו "פרידה מברלין" נכתב שם בגרמניה בימים ההם ימי האפילה של 1939. "סיפורו של גרמני 1933-1914" (הוצאת חרגול. 202 עמודים) שנכתב על ידי סבסטיאן הפנר. הוא היה עיתונאי והיסטוריון ברלינאי צעיר שייעד את חייו לשירות ציבורי משפטי בפרוסיה. הוא עזב, נטש, ברח, ירד, מגרמניה עוד ב 1938 וחזר לשם, מאנגליה המאמצת, רק ב 1954. הוא לא היה יהודי, לא היה מזוהה פוליטית ואת ספרו המדהים על השתנותה של חברה דרך עיצובם האלים של יחידיה הוא כתב בזמן אמת. הספר הוא תיעודו של איש הגון את חייו ומורדותיהם בגרמניה שבין תום מלחמת העולם הראשונה לשנות עלייתו של היטלר לשלטון. את החורבן הוא לא יכול היה לנבא אבל את הפוטנציאל ההרסני הוא חש והמחיש בספר המדהים הזה שבו הוא כותב בין השאר משהו שיהיה כל כך מובן להמוני בית ישראל: "גרמניה שהייתה לי ולשכמותי "ארצנו", לא הייתה בסופו של דבר סתם כתם על אדמת אירופה. היה הייתה מכלול של תכונות אופייניות מסוימות; ההומאניות הייתה אחת מהן, אך גם הפתיחות לכל עובר, יסודיות מהורהרת של מחשבה, אי נחת מתמדת מן העולם ומעצמך, אומץ לחקור ולפסול, ביקורת עצמית, אהבת האמת, אובייקטיביות, אי שביעות רצון, נחרצות, רב צדדיות, סרבול מסוים אך גם תשוקה לאלתור פרוע.....בחשאי היינו גאים בכך שארצנו, מבחינה רוחנית, היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות....

את הגרמניה הזאת הצליחו לבסוף הלאומנים למחוץ ולהרוס, וכיום אין עוד ספק מיהו האויב: הלאומנות...מי שרוצה להישאר נאמן לגרמניה ולהמשיך להשתייך אליה, חייב למצוא בקרבו אומץ להודות בכך – ולהוציא את כל המסקנות.

הלאומנות – התייפייפות לאומית וסגידה של לאום לעצמו – היא ללא ספק מחלה רוחנית מסוכנת בכל מקום. ויש בה כדי להרוס את קווי דמותה של כל אומה ולהשניא אותה, ממש כמו שגנדרנות ואנוכיות יכולות לעוות את דמותו של האדם ולכערו....הלאומנות מכחידה את ערכי היסוד של האופי הלאומי. זה מבהיר מדוע הגרמנים – שבמצב בריא הם בלי ספק עם עדין, רגיש ואנושי מאד – באותו רגע שהחולי הלאומי תוקף אותם, נהפכים בלתי אנושיים לגמרי ומפתחים כיעור חייתי ששום עם אחר אינו מסוגל לפתח. הם ורק הם מאבדים הכל בגלל לאומנות, את לוז מהותם האנושית, את עצמם ואת עצם קיומם...."

קחו את המילים האלה, החליפו את ה"גרמני" במישהו אחר, בנו למשל, ושאלו את הקשה בשאלות: האם זה משקף, נכון ואמיתי? אם כן הסכנה כבר מעבר לפתח והחולי כבר נוגף ומאכל את הרוח הישראלית הטובה.

אולי לכן זכו ספרי שנות השלושים של גרמניה ההיא לעדנה בישראל הזו. ויבואו המו"לים על הברכה.