שנת אלפיים וחמש הייתה בפירוש מדהימה. היה בה באמת את הכל - אוליי מלבד גמר גראנד סלאם בעל חמש מערכות, אבל ניתן את הקרדיט לשחקנים שהביאו לנו שלושה גמרי גראנד סלאם מותחים ואיכותיים וגם אחד מהנה למדיי למרות חד צדדיותו.
בכל זאת, השם שבוודאי קראתם עליו יותר מעל רוב השמות בעשירייה הראשונה עשוי להיות ג'ון מקנרו. שניים מהשיאים המדהימים של מקנרו - אחד מהם הוא הרקורד השנתי שלו ב1984 והשני הוא הרקורד שלו בגביע דייויס ב1982 - היו בסכנה, אבל האמריקאי הצליח להשאיר אותם בחיים לעוד כמה שנים (כנראה עשור או שניים), אפילו שהוא הפסיד בחצי הגמר בטורניר המאסטרס בלונדון לג'ים קורייר.
רוג'ר פדרר היה הסכנה לשיא הראשון והגדול ביותר - הרקורד שטען ביובש שג'ון מקנרו (שפדרר נחשב בעיני רבים להיות המוכשר ביותר מאז ימיו) ניצח 82 משחקים והפסיד רק שלושה - הישג שלא נשמע עליו בסבב הגברים המודרני. פדרר, ששלט בעונה הנוכחית כפי שאף אחד לא שלט בעונה מאז מקנרו עצמו, הפסיד משחק אחד יותר וניצח אחד פחות ממקנרו. המשחק ההוא היה אחד מארבעה, תעשו את הבחירה שלכם. רק שחקן אחד ניצח השנה את פדרר בלי להיגרר לדרך הארוכה ביותר של שובר שיוויון במערכה המכרעת או לחילופין משחק מעבר לשובר השיוויון במערכה המכרעת - זה היה רפאל נדאל.
הרקורד של נדאל השנה הוא מדהים. ניצחונות בארבעה טורנירי מאסטרס (תקדים בפני עצמו, שהיה השוואה לתקדים המדהים של פדרר מהקיץ) וטורניר גראנד סלאם אחד (לצד עוד שישה טורנירים נוספים) הביאו את נדאל לסכום מדהים של 953 נקודות - סכום שהיה יכול בקלות להביא אותו למקום הראשון בעולם בכל שנה "נורמלית" אחרת. לצערו של נדאל, שבעצמו מודה שהסיכוי שלו לחזור על ההישגים המרהיבים של השנה הם קטנים, כל עונה שבה פדרר משחק במיטבו היא לא שנה "נורמלית". למעשה, הפער בין נדאל לשחקן הממוקם שלישי בדירוג, אנדי רודיק, גדול מ300 נקודות - סכום שלמרבה התדהמה קטן מהסכום שמבדיל בין פדרר ונדאל.
העונה של רודיק, בדומה לזאת של המדורג רביעי לייטון יואיט, הייתה אוליי סולידית ומוצלחת יחסית לשאר שחקני הסבב, אבל אני מניח ששני היריבים (לשעבר, כנראה) של פדרר לא מאוד מרוצים מהעונה שלהם. רודיק, שטען בסוף 2004 שהוא שיחק טוב יותר מאשר ב2003, כנראה לא יגיד את אותו הדבר ביחס ל2005. רודיק זכה אוליי בחמישה טורנירים, אבל כולם היו מינוריים, והוא לא ממש הצליח להתברג לשלבים המאוחרים של הטורנירים הגדולים (כשהיוצאים מן הכלל הם ווימבלדון שם הוא הגיע לגמר, אליפות אוסטרליה שם הוא הגיע לחצי הגמר וטורניר סינסאנטי שם הוא רשם הפסד נוסף לפדרר בגמר) בעקביות. יואיט, שהיה השחקן השני באיכותו במחצית השנייה של 2004, לא ממש הצליח לחזור על הכושר שלו. הוא התחיל את השנה דיי טוב, כשהוא מנצח את רודיק בחצי גמר אליפות אוסטרליה ואז מגיע לגמר אינדיאן וולס (מפסיד למאראט סאפין באוסטרליה ופדרר באינדיאן וולס), אבל אז נפצע ולא חזר לעצמו עד ווימבלדון. במשך כל עונת הקיץ הוא שימש כ"צל" לשחקנים החזקים באמת - הפסד לפדרר בווימבלדון, הפסד לדויד נלבנדיאן בגביע דייויס, לרודיק במאסטרס קנדה ולפדרר שוב במשחק נפלא באליפות ארה"ב.
סאפין ונלבנדיאן היו שני השחקנים, שיחד עם נדאל, זרעו את זרעי הספק המועטים ביכולתו של פדרר. שניהם לקחו תורות בניצחונות על פדרר במשחקים קלאסיים - סאפין היה הראשון שנתן לפדרר הפסד בשנת 2005 בחצי גמר קלאסי באליפות אוסטרליה, ונלבנדיאן לקח את תורו בקאם-באק אדיר מול פדרר מותש בגמר המאסטרס קאפ - המשחק שסופי חתם את סיום המרדף של פדרר אחרי השיא של ג'ון מקנרו. בעוד שסאפין הופיע רק לאליפות אוסטרליה ולקח חופש מבחינה מנטלית למשך כל שאר העונה, נלבנדיאן הופיע כמעט לחלוטין בטורנירי הגראנד סלאם (רבעי גמר באוסטרליה, ווימבלדון וארה"ב), ואז הגיח משום מקום כדי להדיח את פדרר בשנגחאי. נראה כאילו הבחורים המוכשרים עושים דווקא - הם לוקחים שנה חופש, ואז מופיעים רק כדי לתת לפדרר בראש ולהרוס את חגיגות הסטטיסטיקה.
מדברים כבר על הפסדים של פדרר, ואין סיכוי שלא נזכיר את ריצ'ארד גאסקה, הצרפתי הארור שלקח לפדרר את ההפסד השני שלו העונה בטורניר מונטה-קארלו. גאסקה, ששמו התחיל כבר להופיע כדוגמה מושלמת לשחקן צעיר שהלחץ מנע ממנו לממש את הפוטנציאל, הגיח משום מקום (בדיוק כמו סאפין ונלבנדיאן) רק כדי לקחת מפדרר משחק בשובר שיוויון במערכה השלישית - ואז להפסיד בסיבוב הבא לנדאל. לזכותו, יאמר שהוא לקח את המומנטום והצליח להעפיל גם לגמר טורניר המאסטרס בהאמבורג (שם פדרר החזיר לו טובה) ולהגיע להישגים לא רעים בכלל שכללו את התואר הראשון שלו בנוטינגהאם (על דשא! מי היה מאמין) ותוצאות יציבות מאוד בטורניר הגראנד סלאמים. גאסקה היווה את אחת ההפתעות הנעימות והמשמחות של השנה, לצד הישגים של עוד כמה צעירים מבטיחים, בעיקר תומאס ברדיש, שדווקא לא הייתה לו עונה מבטיחה עד שהוא צץ לו בטורניר המאסטרס בפריז ולקח את התואר (היחידי שלקח תואר מאסטרס ושמו לא נדאל או פדרר!) עם קאם-באק מפיגור שתי מערכות, לא פחות. עוד צעירים עם שנה נפלאה היו גאל מונפילס, שזכה בתואר ראשון בקריירה (על ברדיש בסופוט) והעפיל לעוד שני גמרים במץ וליון, נובאק דיוקוביץ' שאומנם לא השיג תוצאות נפלאות, אבל הרשים את עולם הטניס עם ניצחונות נפלאים בווימבלדון (סיבוב שלישי) ואליפות ארה"ב (ניצחונות על מונפילס ואנצ'יץ'), סטאניסלאס ווארינקה שהרשים במיוחד על החימר של פריז (ניצחונות על מאסו, בלייק) ובשטאד שם העפיל לגמר, מרכוס בגדאטיס שלא ממש הראה סימני חיים במהלך כל העונה, אבל לקראת סופה העפיל לגמר סבב ראשון בבאזל עם כמה נצחונות מרשימים ואנדי מארי, שכל עם ישראל למד להכיר באופן אישי כשהוא הגיע לרמה"ש והעיף את אנדי רם ויוני ארליך לעזאזל.
מדברים כבר על האומה הישראלית, רם וארליך הצליחו לא רע בכלל העונה - התוצאות בטורנירי הגראנד סלאם לא היו משהו מדהים, אבל תארים בנוטינגהאם ורוטרדאם לצד תוצאות יפות במאסטרס קנדה, בנגקוק, לוס אנג'לס, וינה וליון הביאו אותם עד לשלב שהיו מחליפים במאסטרס קאפ, לא פחות. דודי סלע זכה בשני טורניר צ'לנג'ר בקיץ, והעפיל מהמוקדמות לאליפות צרפת שם הספיק כבר לשחק מול פדרר בעצמו. 2006 נראית בהירה בשביל הטניס הישראלי (רק באופן יחסי, כמובן).
נחזור קצת למר מקנרו ולשיאים שלו. אדם שהיה רחוק משחק אחד בלבד מהשוואת השיא השני היה איוואן ליוביצ'יץ'. ליוביצ'יץ' הרים את קרואטיה לגמר גביע דייויס בעזרת יד ימין האדירה שלו בלבד - מערים ניצחונות על אנדרה אגאסי, אנדי רודיק, ויקטור האנסקו, אנדריי פאבל, מיכאל יוז'ני, ניקולאי דאווידנקו וקארול קוצ'רה ביחידים ועל האחים בריאן, פאבל וגבריאל טריפו וצמד הרוסים איגור אנדרייב ודמיטרי טורסונוב בזוגות. המכשול האחרון של ליוביצ'יץ' היה דומיניק הרבאטי, שחקן גביע הדייויס מלא הנחישות של סלובקיה. להרבאטי בעצמו היו הישגים לא רעים העונה, כולל הבאת האומה שלו לגמר גביע דייויס וכמה תוצאות יפות מאוד בסבב שהביאו אותו בסופו של דבר לסיום ב20 הראשונים בעולם בדירוג, וגם פרס "החולצה המעניינת ביותר" לשנת 2005.
בסופו של דבר, האדם שנתן גביע דייויס אמוציונאלי מאוד לחסידיו של גוראן איוואניסביץ', היה הענק הקרואטי המכונה "בייבי גוראן", הרי הוא מאריו אנצ'יץ'. מקובל לחשוב שהשנה של אנצ'יץ' הייתה מאכזבת יחסית לפוטנציאל הענקי שיש בו ללא ספק, אבל הוא בכל זאת סיים את העונה כשהוא מדורג 22 ובמהלך העונה זכה בתואר הראשון שלו בהרטוגנבוש. אנצ'יץ' ניצח את המשחק החמישי והמכריע בגמר על מומחה זוגות סלובקי העונה לשם מיכאל מרטינק בשלוש מערכות, וקיבל את החיבוקים והדמעות המסורתיות מהנבחרת הקרואטית, שכללה את איוואניסביץ' בעצמו, ליוביצ'יץ' ואיבו קרלוביץ', שחקן שפיתח נטייה מעניינת להגיח פה ושם ולנצח שחקני צמרת. העונה הוא הספיק לנצח ללא בושה את לייטון יואיט, תומאס יוהאנסון, ליוביצ'יץ' בעצמו וגם את אנדי רודיק, לא פחות. קרלוביץ' ניצח רק 17 משחקים העונה, אבל תראו איזה ניצחונות יש לו...
יוהאנסון בעצמו חווה שנה מדהימה - שכללה את חצי הגמר בגראנד סלאם השני בלבד בקריירה שלו, בווימבלדון. אחיו לנשק, שפתח את העונה באופן מדהים שכלל שני תארים ושמינית גמר באליפות אוסטרליה, היה יואכים יוהאנסון. יוהאנסון הצעיר איים על כל מי שנקלע בדרכו בעזרת הסרב האדיר שלו והפורהאנד המפחיד בסבב, אבל לצערו ולמזלם של הרבה טניסאים שהיו נופלים חסד לנשקיו האימתניים, הוא נפצע וסיים את העונה דיי מוקדם. לטובת השחקנים, אני מקווה שהם לא שכחו אותו... אבל פיםפים לא היה החובט המפלצתי היחידי שהטיל מורא על הסבב. פרננדו גונזאלז התחיל למצות את הפוטנציאל שלו בצורה טובה, כולל כניסה למאסטרס קאפ כמחליף וכישלון צועק שהטיל הד עמום על עולם הטניס. גונזאלז זכה בשלושה תארים (אמרספורט, באזל ואוקלנד) על שלושה משטחים שונים, והגיע גם לרבע גמר ווימבלדון במפתיע שם פדרר לימד אותו שיעור.
אם מדברים על חובטים מאיימים, טיילור דנט בעצמו דאג להגיח מדיי פעם ולהפחיד איזה שחקן צמרת. הוא השתמש במשחק הסרב\וולי הלא שגרתי שלו כדי להגיע לשני גמרים ולסיים את העונה בשלושים הראשונים בעולם - שחקן הסרב\וולי הטבעי לחלוטין היחידי שסיים שם (מלבד אנצ'יץ', אוליי, אבל זה נתון לויכוח). גם ויקטור האנסקו בעל הסרב האימתני הגיע לשני חצאי גמר בטורנירי סבב, וכמו כן לרבע גמר אליפות צרפת (ניצחון ענק על נלבנדיאן והפסד לפדרר) - שיא הקריירה שלו בינתיים. טים הנמן וגרג רוזדסקי, נציגיה הגאים של בריטניה, נאלצו לחוות שנה יחסית קשה מבחינתם. רוזדסקי התחרה עם הנמן על המקום הראשון בבריטניה עד הסוף המר של השנה (בו הוא הפסיד בסיבוב ראשון של טורניר צ'לנג'ר אליו הוא נכנס רק כדי לעבור את הנמן). למעשה, הנמן האומלל לא הצליח לעבור את רבע הגמר באף טורניר (אבל הגיע לחמישה רבעי גמרים), והתוצאות של רוזדסקי היו מפוזרות מדיי מכדי להוות שנה מופלאה. מארי, לבסוף, זכה בתואר השחקן הבריטי של השנה לאחר השנה הנפלאה שלו שכללה גמר ראשון בבנגקוק, שם הפסיד לפדרר.
אבל היו דווקא שחקנים שעשו השנה קאם-באק מרשים, בניגוד להנמן ורוזדסקי שצלעו קצת. השם הראשון שעולה לראש הוא ג'יימס בלייק, שחזר ממספר תקריות מאיימות-קריירה כדי לשחק עונה שמבחינתו הייתה עונת קאם-באק מושלמת. הוא זכה בשני תארי צ'לנג'ר לפני אליפות צרפת, ובשלבים מאוחרים יותר של העונה הוא ניצח שני תארי סבב בניו הייבן ובסטוקהולם, ושיחק את אחד ממשחקי השנה נגד אנדרה אגאסי באליפות ארה"ב (שם הדיח את נדאל, לא פחות, בסיבוב השני). ג'יימס בלייק לא היה לבד בזירת המרשימים האמריקנים, אלא הצטרף אליו לא אחר מאשר רובי ג'ינפרי הפוטנציאל המבוזבז. ג'ינפרי, שעשוי להיות זכור לרבים כ"בחור ההוא שחטף דאבל-בייגל מיואיט לפני שנתיים", התחיל את השנה כהמשך ישיר מהשנה שעברה - פוטנציאל מבוזבז, שמשחק טניס נוראי יחסית לכישרון שלו. כשהוא הגיע לארה"ב לעונת הקיץ, ההסבר ההגיוני היחידי לתופעה הוא שג'ינפרי ומר רודיק החליפו גופים ביניהם, כי זה היה הזמן שרודיק התחיל לשחק טניס גרוע, וג'ינפרי התחיל לשחק מדהים. האמריקני מספר שלוש בסוף העונה זכה בתואר באינדיאנופוליס (מה שהיה התואר הראשון והאחרון שלו העונה), והגיע לחצי גמר מאסטרס סינסאנטי ולחצי גמר אליפות ארה"ב, לא פחות, לפני שסיים את העונה בכושר דיי טוב שכלל עוד חצי גמר בטורניר מאסטרס (מדריד). ברבע גמר מוזר מלא שבירות סרבים, ג'ינפרי ניצח את גיז'רמו קוריה. קשה לומר, באמת, אם השנה של קוריה הייתה מוצלחת יחסית אליו. מצד אחד, הוא סיים את העונה במקום השמיני המכובד, הגיע לגמרים של שני טורנירי מאסטרס ולא נפל לפני הסיבוב הרביעי באף גראנד סלאם. מצד שני, הוא כבר לא השחקן שהוא היה פעם על החימר - הוא נאלץ להילחם עם הרבה שחקנים שפעם הוא היה מנצח 2-6 1-6 בקלות, וההגעה לשני הגמרים במונטה-קארלו ורומא היו מלווים בהמון מאבקים, אפילו שברומא הוא נתן משחק נפלא שנגרר לקלאסיקה מדהימה נגד נדאל. באליפות צרפת, איפה שהוא חזר לזירת הכישלון מהשנה שעברה, הוא הפסיד באומללות לניקולאי דאווידנקו בסיבוב הרביעי.
דאווידנקו בעצמו היווה את אחת ההפתעות של העונה - בשביל אחדים לטובה ובשביל אחרים לרעה. דאווידנקו סיים את העונה במקום החמישי, ובלי שום בושה גנב את המקום הראשון ברוסיה ממאראט סאפין. הוא זכה בתואר יחיד (סנט פולטן) שהיווה גם את הגמר היחידי שלו בעונה, אבל היו לו תוצאות מדהימות אחרות שכללו שבעה (!) חצאי גמר, ביניהם המאסטרס קאפ (הפסיד לנלבנדיאן), אליפות צרפת ומאסטרס האמבורג. כמו כן הוא העפיל לרבע גמר אליפות אוסטרליה שם חטף מכת שמש ופרש נגד רודיק. בעוד שדאווידנקו הגיח משום מקום כדי להיכנס למאסטרס קאפ, היה אחד שאומנם לא הגיח משום מקום, אבל בהחלט היווה הפתעה בצמרת - גאסטון גאודיו.
גאודיו, אלוף הרולאן גארוס מ2004 (אי אפשר לשכוח את זה, כמובן) הרים העונה חמישה תארים, יותר מכל אחד אחר מלבד נדאל ופדרר, ובתיקו עם רודיק. אומנם כל התארים היו על החימר, ואף אחד מהם לא היה תואר גדול, אבל רק העובדה שגאודיו שמר על עקביות מפתיעה וסיים את העונה בעשירייה הראשונה (מה שכלל חצי גמר מפתיע לחלוטין במאסטרס קאפ והפסד מפתיע עוד יותר בתוצאה 0-6 0-6 לפדרר) היא משמחת מאוד לאוהדיו (שכוללים, במקרה רב, אותי).
אבל גאודיו לא היה אלוף צרפת לשעבר היחידי שנלחם על מקומו בדירוג - חואן קרלוס פררו נראה כאילו הוא נמצא בלימבו תמידי של נסיון אומלל לכניסה לכושר. אומנם העונה הנוכחית הייתה מוצלחת מאוד ביחס ל2004, ופררו סיים במקום ה18, אבל התחושה היא שפררו מוכשר הרבה יותר מדיי מכדי להיאבק על מקום בתחתית ה20 הראשונים. המצב של פררו עוד יחסית טוב - קרלוס מויה, שבעונה שעברה עוד נכנס למאסטרס קאפ והיה הגיבור של ספרד בגמר גביע דייויס, השנה צלע מאוד. הוא זכה בטורניר הראשון בו הוא שיחק (חנאי), אבל הגיע רק לעוד גמר אחד (בביתו השני, אומאג, כמובן) ובגדול איכזב מאוד. אלוף צרפת ומקום ראשון בעולם לשעבר נוסף שאיכזב העונה הוא גוסטאבו קוארטן. אם מויה ופררו עוד הצליחו לשחק טניס שלפחות הראה על ניצוצות של תהילת העבר, קוארטן ניצח רק שישה משחקים בסבב העונה, כשרק אחד מהם מחוץ לחימר ושלושה מהם בגביע דייויס בבית החלש של ברזיל. האם גוגה אי פעם ישוב? העתיד נראה מוטל בספק.
אבל מספיק לנו עם המלנכוליה והעצב על אלופי העבר! העונה ראינו מספר אלופים חדשים שמיצו את יכולות הטניס שלהם לבסוף. לצד צעירים מבטיחים שזכו בתארים ראשונים השנה כמו אנצ'יץ', גאסקה, מונפילס, זכו גם מספר טניסאים אחרים: ווסלי מודי, שהדהים את עולם הטניס כשזכה בתואר ווימבלדון לזוגות לצד סטפן האס האוסטרלי, זכה גם בתואר היחידים בטוקיו (ניצח את אנצ'יץ' בגמר). זאבייר מאליס, הבלגי המוכשר כל כך, זכה סוף סוף בתואר יחידים בדלריי ביץ' לאחר שהפסיד בקריירה כבר שישה גמרים. ויין ארתורס, עליו אמר אלכס קורצ'ה "הוא משוגע, איך שהוא לא מגיע למקום הראשון בעולם עם סרב כמו שלו" זכה בתואר ראשון בסקוטסדייל (על אנצ'יץ') בגיל 34. איגור אנדרייב, הרוסי הספרדי (בדומה לסאפין) זכה בתואר ראשון, אהב את העניין והרים שני תארים נוספים (זכה בוולנסיה, שם היה השחקן האחרון שניצח את נדאל על חימר ב2005, בפאלרמו ובתואר הביתי במוסקבה שם הציל מאץ' פוינטס נגדו גם בחצי הגמר וגם בגמר. השחקן ה"פחוּת" ביותר שהרים תואר ראשון השנה היה פלורנט סרה - שחקן צ'לנג'רים בעיקר שניצח חמישה משחקים ברצף בבוקארסט.
עוד שחקן שהייתה לו עונה מעולה, למרות שלא כללה תואר, היה דויד פרר. הספרדי, שהמשחק שלו מהווה חיקוי נפלא לזה של חואן קרלוס פררו, נתן עונת חימר נפלאה שכללה רבע גמר באליפות צרפת (הפסד לנדאל) וחצי גמר במאסטרס רומא (עוד הפסד לנדאל). גם על המשטחים הקשים הוא שיחק לא רע - חצאי גמר במאסטרס מיאמי (גם שם, כמובן הפסיד לנדאל) ובניו-הייבן. הספרדי מספר ארבע בדירוג, טומי רוברדו, השיג את תוצאת העונה שלו באליפות צרפת (רבע גמר, ניצחון על סאפין בדרך) אבל השיג עוד כמה תוצאות סולידיות בדרך, כולל רבעי גמר בטורניר המאסטרס בפריז בתוך אולם. מלבד זה וחצאי גמר בדובאי ווינה על משטחים קשים ובתוך אולם בהתאמה, הוא העפיל גם לגמר אשטוריל (על חימר) ולחצי גמר באסטאד (גם על החימר). זוג ספרדים נוספים שסיימו את העונה ב35 הראשונים בעולם הם פרננדו ורדאסקו ופיליסיאנו לופז. ורדאסקו העפיל לגמר בקיצביחל וניצח 35 משחקים בסה"כ, בעוד שלופז הגיע לגמר בניו-הייבן ולרבע גמר ווימבלדון, אבל ניצח רק 31 משחקים בסה"כ. גם ראדק סטפאנק, למרות שאינו ספרדי, נכלל ברשימת השנה המוצלחת שבה הוא אומנם נכשל להרים תואר ראשון בקריירה, אבל הגיע לגמרים בהו-צ'י-מין סיטי ובמילאן, לצד חצאי גמרים בקווינס קלאב, סידני, מאסטרס פאריז, וינה וברצלונה. הצלחות יפות על כל המשטחים. השנה האירה את פניה באופן קצת פחות אבל עדיין מרשים גם לאוליבייה רוחוס ויארקו ניימינן - הראשון זכה בתואר הצ'לנג'ר במון והגיע לגמר טורניר הסבב באוקלנד, אבל מלבד זאת הגיע לשלושה חצאי גמר נוספים ועוד שני רבעי גמר. השני מביניהם חזר מפציעה קשה (שבר במפרק כף היד) והגיע העונה לארבעה (!) חצאי גמר בטורנירי סבב, אבל השיא מבחינתו בוודאי היה אליפות ארה"ב, בה הוא הגיע לרבע הגמר ולקח שתי מערכות מלייטון יואיט לפני שנפל בגבורה.
למרות השמחה, יש לדבר על עונת הטניס כגוף שלם. לצד כל השחקנים שפרצו את דרכם לתהילה, יש שחקנים שקיבלו הרבה סיקור בתקשורת - חלקו חיובי וחלקו שלילי מאוד. מאריאנו פוארטה וגיז'רמו קאניאס הואשמו שניהם בעבירות סמים, והצטרפו לרשימה הולכת וגדלה של ארגנטינאים שהואשמו בעבירות דומות (פוארטה כבר הואשם בעבר, צ'לה וקוריה גם הם). קאניאס אומנם לא פתח את השנה בצורה מדהימה, אבל הגיע לשמינית הגמר באוסטרליה ולחצי הגמר במאסטרס אינדיאן וולס. באליפות צרפת, קאניאס נלחם על חייו (כולל משחק מדהים בו הוא הציל נקודות משחק לרעתו נגד מאת'יו בסיבוב השלישי) והעפיל לרבע הגמר. ברבע הגמר, שני הארגנטינאים האלה נפגשו (פוארטה הגיע לצרפת כשהוא זכה בתואר ראשון בקזבלנקה לאחר חמש שנים בלי תואר ולפני זה הוא עוד שיחק בסבב הצ'לנג'רים). בקרב אימתני שראה מערכה חמישית עוצרת נשימה (הסתיימה רק 4-6, אבל הרגישה כמו 16-18), פוארטה ניצח ואז ניצח גם את דאווידנקו בחצי גמר ארוך ומתיש לא פחות (שוב 4-6 במערכה החמישית) ועלה לגמר. בגמר הוא נתן לרפאל נדאל פייט אדיר לפני שנפל בארבע מערכות נפלאות.
האשמת הסמים לא איחרה להגיע. קאניאס לא הופיע למשחק רבע הגמר בגביע דייויס נגד אוסטרליה, והאוסטרלים מיהרו אפילו להדפיס חולצה עם כיתוב "Where's Willy?" כאשר הבדיחה היא על חשבון האשמת הסמים. יש לציין שהצדק הפואטי נעשה וארגנטינה ניצחו את האוסטרלים. פוארטה, שהורשע בעבר בעבירת סמים, צפוי לקבל את העונש הכבד מכל אם יורשע - הרחקה לכל החיים מסבב הATP. המשפט של קאניאס קבע שהוא יורחק מהסבב לשנתיים, אבל הוא יערער על ההחלטה ההיא בינואר והעונש צפוי להתקצר.
היו גם אכזבות נוספות העונה, בקרב שחקנים שהתוצאות שלהם בשנה שעברה ניבאו ורוד: ניקולאס קיפר, למשל, סיים את העונה במקום ה22, אבל לאחר סיום במקום ה20 בעונה שעברה צופה ממנו ליותר. הוא אומנם הגיע לשני גמרים (שניהם ברוסיה - סנט פטרבורג ומוסקבה) אבל נכשל מלעבור את רבע הגמר בשאר הטורנירים שלו. בן ארצו, טומי האס, ציפה בוודאי לשנה הרבה יותר טובה מזאת שהובילה אותו למקום ה44 בעולם ושבה הוא לא ראה אפילו העפלה אחת לגמר או סיבוב רביעי בטורניר גראנד סלאם. אפילו פלוריאן מאייר וריינר שוטלר, הטניסאים מספר שלוש ושש של גרמניה בהתאמה, חוו עונות אומללות יחסית לפוטנציאל והתקווה שלהם.
את הסיכום הארוך למדיי הזה נסיים בדיבור על גיל מתקדם, גיל שבוודאי העיניים שלכם מרגישות שהן נמצאות בו לאחר קריאת המאמר. פאבריס סנטורו הצליח השנה לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - להרגיז את השחקנים הגדולים. שחקנים שנמצאים ברשימת המעוצבנים של סנטורו השנה כוללים את תומאס ויואכים יוהאנסון, גאל מונפילס ואיוואן ליוביצ'יץ', אבל הדובדבן שבקצפת היה המשחק הנהדר של סנטורו מול פדרר באליפות ארה"ב. סנטורו אוליי הפסיד 5-7 5-7 6-7, אבל המשחק עצמו היה מרהיב - אחת מחגיגות הטניס האמיתיות של השנה.
חגיגת טניס ענקית נוספת שהתקיימה באותו הטורניר הייתה הגמר. ענק הענקים, אנדרה אגאסי, התייצב בגמר אליפות ארה"ב מול פדרר ושיחק את אחד ממשחקי חייו. לוקח את מכות ההחזרה בעלייה כמו שהוא אוהב, חובט ווינרים על ימין ועל שמאל, מכה את הכדור כל כך קרוב לקווי האורך וקו הבסיס ומתסכל את פדרר עד מאוד, אגאסי נראה במיטבו. לבסוף, אגאסי פישל מעט בשובר השיוויון במערכה השלישית והפסיד את המשחק, אבל המשחק ללא ספק היה אחד ממושכי הרייטינג האמיתיים של העונה. אפילו לאגאסי במיטבו לא היה מענה למכונת הטניס ששמה רוג'ר פדרר.
אבל אליפות ארה"ב הנפלאה ההיא לא הייתה סוף העונה - לאחר הטורניר המדהים ההוא, גביע דייויס היה נפלא, והניצחון של קרואטיה בחצי הגמר וגמר היה מרגש מאוד. הריצה של איוואן ליוביצ'יץ' בעונת האולמות (שני תארים ושני גמרים בטורנירי המאסטרס במדריד ופאריז) הייתה מדהימה, וכך גם הניצחונות הנפלאים של נדאל בגמר המאסטרס במדריד (המשחק שקבע סטנדרטים חדשים לשליטה של שני שחקנים בסבב) על ליובצ'יץ', והניצחון של ברדיש בגמר פאריז הנפלא על אותו השחקן.
המאסטרס קאפ עשוי היה להיות מעט מאכזב, אבל בסופו של דבר מה שזוכרים הוא המשחק הנועל - ואף אחד לא יכל לבקש נעילה טובה יותר מהמשחק בין פדרר ונלבנדיאן.
במבט לאחור, אני רק יכול לחזור על המשפט שפתח את הסיכום:
"שנת אלפיים וחמש הייתה בפירוש מדהימה. היה בה באמת את הכל...".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
