כשזה נוגע לפדרר, להגיד דבר כזה זו הכרזה מאוד נועזת, אבל הסטטיסטיקות העירומות במשחק הזה הן תאווה לעיניים. מעודי, ואני אומר את זה בשיא הכנות, לא ראיתי סטטיסטיקות כל כך מרשימות אחרי משחק טניס. יש לציין שאנחנו מדברים פה על גמר של טורניר גראנד סלאם, משחק של ארבע מערכות, ושחקן שנלחם מול יריב שנתן היום טניס שלא היה רחוק ממיטבו - ובכל זאת, שבעה-עשר אייסים (לעומת שבעה של רודיק), תשע-עשרה טעויות לא מחויבות (לעומת עשרים ושלוש של רודיק), וגולת הכותרת, דבר שבהתחשב בנסיבות נראה בלתי אפשרי - שישים ותשעה ווינרים (לעומת שלושים ושלושה של רודיק).

   קשה לי לצוק למילים את התחושה הזו שנותרה בי אחרי המשחק, אך אוכל לסכם אותה במילה אחת - וואו.

   יש שני טניסאים שהעפילו לפחות לגמר גראנד סלאם אחד בכל אחת מארבע השנים האחרונות. שם האחד - רוג‘ר פדרר. השם השני? אנדי רודיק.

   אין עוד הרבה קווי דמיון בין התקופה הפוסט-2003 של השניים, אבל עובדה היא עובדה - אנדי רודיק העפיל לגמר גראנד סלאם בכל שנה מאז הפריצה הגדולה שלו.

    אני חושב שניתן למיין את ההצלחה של רודיק בכל שנה מאז 2003 בעזרת נתון מעניין - מספר המפגשים עם פדרר. שלושה מפגשים ב2003 המצוינת, שלושה נוספים ב2004 הלא-רעה-בכלל, רק שניים ב2005 הממוצעת מאוד, והעונה, זה יהיה המפגש הראשון בין השניים. לפני בואו של רפאל נדאל, אי שם בשנת 2004, זה היה המפגש שגרם לעולם הטניס לעמוד על רגליו ולהתבונן בסקרנות - האם סוף סוף תתחיל היריבות שכולנו מצפים לה כל כך?

   במפגשים האחרונים בין השניים, בגמרי ווימבלדון וסינסאנטי ב2005, זה כבר ממש לא היה ככה. רפאל נדאל הפך להיות היריב העיקרי של פדרר, והמפגשים בין פדרר ורודיק הפכו לסוג של רשמיות מכאיבה. אם במשחק בSW19 ב2004 רודיק עוד הצליח לדגדג את פדרר, הרי שאחרי המשחק ההוא הוא הפסיד לא פחות מתשע מערכות רצופות לפנומן (שתים-עשרה בסך הכל, כולל את שלוש המערכות שפדרר זכה בהן במפגש ההוא). בסך הכל, מתוך עשרים ושמונה מערכות שהזוג שיחק, רודיק זכה (עצרו את נשימתכם לרגע, חברים) בארבע מתוכן.

   איך פדרר עושה את זה? רודיק הוא לא סמפראס, ואף אחד לא ציפה שהוא ישלוט ביריבות הזאת ללא עוררין, אבל לנצח רק ארבע מערכות מתוך עשרים ושמונה? אפילו אנדרה אגאסי, קשישא, זכה בחמש מערכות בשמונה המפגשים האחרונים שלו עם פדרר, רקורד מרשים יותר מזה של האדם שהיה אמור להיות היריב העיקרי של פדרר כאשר שניהם יגיעו לפסגת היכולת שלהם.

   ובכן, שימו לב לנתון מעניין נוסף מאחד-עשרה המפגשים של הזוג - בתשעה מתוכם, פדרר חבט יותר אסים מרודיק. באחד מהם, השניים חבטו מספר זהה. רק במשחק אחד מתוך אחד-עשרה, אחד מהמגישים הטובים ביותר בכל הזמנים חבט יותר אסים מפדרר. האם ההשפעה המנטלית של פדרר על רודיק גדולה כל כך עד שאפילו הנשק העיקרי של רודיק נכשל באומללות? האם פדרר פשוט יודע לקרוא את רודיק כמו ספר פתוח? בכל המפגשים שלהם, פדרר שבר את רודיק 3 פעמים במשחק בממוצע, ורודיק שבר את פדרר רק פעם אחת במשחק בממוצע.

   בכל מקרה, הפעם האחרונה בה השניים נפגשו, בגמר סינסאנטי בעונה שעברה, הייתה גם הפעם היחידה בסדרת המפגשים בה רודיק שיגר יותר אסים מפדרר - אולי הוא מתגבר על הבעייה המנטלית? יש לציין שזה היה בסינסאנטי, אולי הטורניר בו לפדרר יש (מחוץ ל2005) את הרקורד הגרוע ביותר בכל הטורנירים בסבב, והוא כמעט לעולם לא משחק שם במיטבו.

   עברה יותר משנה מאז המפגש ההוא. רודיק נמצא בכושר נפלא, ופדרר עצמו מתקשה מעט לסגור יריבים נחותים ממנו בזמן האחרון בקלות שהייתה כל כך אופיינית לו בשנים האחרונות.

    האם הקהל המקומי יתן לרודיק את הדחיפה הקטנה שהוא צריך כדי לחזור לכושר המאיים של 2003, ולאיים קצת על פדרר? האם פדרר עדיין באמת ובתמים אותו השחקן שהוא היה לפני עידן נדאל, או שהביטחון שלו בגמרים גדולים נסדק, אפילו טיפ-טיפה?

   היום בערב, נגלה את כל זה, ויותר. גמר הגראנד סלאם האחרון ב2006 יוצא לדרך.

   התוצאה דיי מדברת בשם עצמה, לשם שינוי - שאראפובה ניצח את הנין-הארדן 4-6 4-6, ואין המון מה להרחיב בנוגע למשחק עצמו. הנין-הארדן ניסתה, שיחקה טניס לא רע בכלל, אבל שאראפובה שמרה על אינטנסיביות גבוהה באופן ראוי לציון וקור רוח מרשים מאוד כדי להרים גביע גראנד-סלאם שני, יותר משנתיים אחרי הראשון.

   לדעתי, מריה שאראפובה ראוייה מאוד להחזיק בתואר. כיום, אני מאמין שהיא שחקנית הצמרת היחידה שמשתפרת על בסיס קבוע - הנין-הארדן משחקת במיטבה רק על בסיס מוגבל, וממילא לא הגיעה שוב לגובה היכולת שלה של 2003 ותחילת 2004, מורזמו עדיין נכשלת יותר מדיי במעמדים גבוהים ועדיין פגיעה מאוד לשחקניות שמכות חזק ממנה, וקלייסטרס פצועה יותר מדיי, למרות שעל משטחים קשים היא כנראה השחקנית הטובה בעולם. מלבד הבננות האלה, אין שחקניות צמרת של ממש בטניס הנשי כיום.

   הנין-הארדן העפילה לכל גמרי הגראנד סלאמים העונה, אבל זכתה רק באחד מהם. באוסטרליה, הסיבה הייתה ברורה. בווימבלדון ובניו-יורק המצב שונה - הנין-הארדן איבדה את ה“קילר אינסטינקט“ שהיה לה בעבר במעמדים גדולים. זה שעזר לה לנצח ארבעה מתוך חמישה גמרי הגראנד-סלאם הראשונים שלה. יש לה את כל הכלים, בכנות, כדי להפוך לאחת הגדולות בהיסטורייה. הבעייה היא כנראה המצב הפיזי שלה - קשה לכזה גוף קטן ושברירי (באופן יחסי, כמובן) להחזיק כזה משחק גדול על בסיס קבוע, בטניס הכוחני והמודרני של היום.

   לעומתה, נטען כי שאראפובה חלתה במקרה קשה של ’חציגמרזיטיס‘, והפסידה בעקבות המחלה חמש פעמים בחצי גמר של גראנד-סלאם מאז הניצחון הגדול בווימבלדון. לדעתי, היא השתפרה מפעם לפעם. היא זזה הרבה יותר טוב על המגרש, חובטת באחוזים גבוהים הרבה יותר, יודעת לגוון את המשחק שלה, ויודעת להתעשת גם אחרי שהיא מאבדת מערכה או משחקון חשוב. ההגשה שלה היא נשק גדול יותר, חבטות הקרקע שלה יציבות יותר, והיא אפילו מתחילה לפתח סוג של משחק-רשת, למרות שהוא עדיין בחיתוליו.

   הלוואי שכל הסבב יקח דוגמה מהדוגמנית הראשית של הסבב, והבנות יתחילו ללכת בכיוון הנכון, במקום לשמור על בינוניות מרגיזה שלא תואמת את הפוטנציאל של רבות מהן. כשסרינה וויליאמס שלטה במשחק, הטניסאיות מאחוריה השתפרו לאט לאט (הכוונה היא לקלייסטרס והנין-הארדן, בעיקר, אך היו נוספות) בעקבותיה. עכשיו, כשאף אחת לא משחקת טניס איכותי באמת לאורך שנה שלמה, זה נראה כאילו אין לאף אחת סיבה להשתפר.

   אני מקווה שהלילה ראינו את השינוי.