In my Field of Wild Roses

הוא היה כמו הרוח,

כמו אוויר בתנועה.

לא יכולתי לראות אותו או לגעת בו,

אך כשראיתי דברים זזים- ידעתי שהוא שם.

לא היה לו בית. הוא נדד ברחבי הגלובוס,

לעתים שקט לעתים סוער,

מלטף שערן של עלמות נאוות

ושובר ענפים ברגעים של טירוף.

וכמו הרוח, לא היה לו סוף.

לעולם לא נגמר, והיה מספיק ממנו בשביל כולם-

אך לעולם לא מספיק בשביל עצמו.

הוא סבב את העולם פעמים אין ספור בסקרנותו הבלתי נלאית, אך לא ידע די.

על כנפיו נשא שירי אהבה, ריח מלחמה וזכרונות עצובים.

הדליק שרפות וכיבה נרות, שיחק בגלים ובספינות, ולחש סודות באזני ילדים.

לא יכול היה להשאר במקום אחד,

ובכל זאת תמיד הרגשתי שהוא איתי.

מדי פעם היה שולח רמז- איזה עלה יבש או ריח מוכר,

ורמזים אלו מילאו את חיי ורוקנו אותם חליפות.

כששמעתי בלילות יללות מתמשכות, ידעתי שזה הוא-

מתייסר על דברים שהיו ואינם, על פרחים שנקטפו, על חלומות אבודים.

כי גם אם יכול היה לתלוש עצים ממקומם, את הזמן לא הצליח להשיב לאחור.

את קני הסוף כופף, אך אני הייתי גזע עץ איתן

ונשארתי עומדת.

אולי בגלל זה נרתע מקרבתי.

לא ידע לאהוב, אולי גם לא ניסה.

האכזריות שבו הייתה גלויה לעיני כל,

אך אני ראיתי גם את האומללות שכל כך התאמץ להסתיר.

אולי נטש אותי מזמן, אבל

לא.

אני יודעת שישוב.

*

בכל פעם שהרוח מלטפת את פני,

אני מחייכת חיוך קטן.

ועדיין

מחכה.