In my Field of Wild Roses

תמיד ידעתי שאמות בלילה.

הלילה הוא בודד, עייף, חשוך - כיאה למוות.

וכמו סופו של יום, כך הוא סוף החיים. ערפילי, אפל, לא ידוע.

והלילה ההוא היה מתאים במיוחד. היה זה לילה בלי ירח, בלי שום כוכב. כאילו גם חבריי היחידים נטשו אותי. כנראה ככה זה כשאתה בסוף.

דממת מוות שררה ברחוב. זה קצת הפחיד אותי, אז עצרתי והקשבתי לנשימותיי. מעולם לא שמעתי אותן טוב יותר. נרתעתי לאחור. נשמעתי כמו חיה רעבה. הבל פי התערבל באוויר שעמד מלכת. רעדתי. זה רק בגלל הקור, אמרתי לעצמי.

באמת היה קר. קר, אבל דומם. רוח לא נשבה, ולא היה ענן בשמיים.

זה היה הלילה החשוך בחיי.

כאילו העולם הכין את עצמו לארועים שעמדו להתרחש.

הייתי לבד. אף לא כלב או חתול אשפתות נראו ברחוב. לא בקע אור מאף חלון.

הבטתי בפעם האחרונה לכיוון הבית. כולם וודאי ישנים. כן, בררתי את זה לפני שיצאתי. אפילו אמא, והיא לא מרבה בשינה. מבט אחרון לעבר הבית.

הגעגועים החלו לבקוע מוקדם מדי. דחפתי אותם חזרה במורד הגרון. געגוע לא יעצור אותי. אסור שזה יקרה. וחוץ מזה, השארתי מכתב. אמא תבין. היא תהיה בסדר.

בכוח ניתקתי את מבטי מחלון הסלון והמשכתי ללכת. לאן? לא ידעתי. אבל ידעתי שאני חייבת להמשיך.

צעדיי האיטיים נשמעו כמו רעמים על רקע הדממה. שלחתי יד לאחור. התיק הישן היה שם. לקחתי איתי שמיכה חמה, קופסאת גפרורים, כמה קופסאות שימורים, מחברת ועט. בשביל מה לקחתי מחברת ועט? הייתי יכולה לקחת במקומם אולר או מפה, זה יותר שימושי. אבל משום מה, הרגשתי שאני מוכרחה שעט ודף יהיו איתי, כדי שאוכל לתעד את תחושותיי ואת תובנותיי מהדרך. פתאום זה נראה לי מאוד טפשי.

הבטתי לאחור. כבר לא יכולתי לראות את הבית. זהו, אין דרך חזרה. הישרתי מבטי קדימה.

הסתכלתי על השעון שעל פרק כף ידי, אבל לא ראיתי כלום. ניחשתי שסביבות השעה שתיים ורבע עכשיו. בשעה כזאת אני ישנה בדרך כלל, אבל הלילה לא הרגשתי עייפה בכלל. אולי זה בגלל הקור שדקר את פני, ואולי בגלל המחשבות שלא הניחו לי.

למה בעצם אני עושה את זה? מה אני עושה בכלל? אז, בבית, הרעיון נראה לי טוב ומלהיב. עכשיו, רחוק מהבית, אני מתחילה להתחרט.

לא, אסור להתחרט. וחוץ מזה, אין לי ברירה. סקרתי את סביבתי. הייתי במקום לא מוכר. לא אוכל למצוא את דרכי הביתה מכאן.

לא הבנתי איך הגעתי למקום הזה. כנראה הייתי שקועה מדי במחשבות. המחשבות הן גם אלה שגרמו לי לצאת מהבית באחת בלילה כדי לחפש תשובות. לחפש, אבל אולי לא למצוא.

לחפש מציאות חדשה, מקום חדש שאוכל להתחיל בו את הכל מחדש.

למה בעצם? אני לא בטוחה. אף פעם לא הרגשתי נוח בעולם הזה. תמיד הרגשתי שזה לא מקומי. תמיד הרגשתי שאני זרה בעולם. שהכל יותר מדי שונה ולא מובן ורחוק ממני. אולי עלי ללכת רחוק כדי למצוא מקום שיהיה יותר קרוב אלי. לא באמת האמנתי שקיים מקום כזה, אבל תמיד שווה לנסות.

הבטתי ברחוב הדומם. לא היו אנשים מסביב. הם כולם ישנים, חולמים על חיים של אחרים. מלאי תכניות, גדושים ברעיונות. אבל בבוקר, שוכחים מהכל. קמים בחוסר חשק ליום סתמי נוסף.

אבל עכשיו, אין כאן אף אחד. אני לבדי.

תמיד הייתי לבד, אבל אף פעם לא הודתי בזה.

הבדידות... אף פעם לא חששתי ממנה. להפך, היא הייתה המקום הבטוח ביותר בשבילי.

אבל עכשיו, חסרו לי קצת האנשים. הפנים, הקולות, החיים.

אולי אני כן זקוקה לאנשים. אולי לא כולם צבועים, שטחיים וחסרי רגישות. ההתכנסות בתוך עצמי, אני חייבת להודות, הופכת למשעממת בשלב מסויים.

הרגשתי משהו מחמיץ בתוכי. זה יכול היה להיות אחרת. לא הייתי חייבת להגיע למצב הזה. אבל עכשיו מאוחר מדי.

בפעם הראשונה הלילה, הרגשתי משב של רוח. ריח מלוח מילא את אפי. הדממה התחלפה בקולות שכשוך חרישיים.

ים.

כל הנחלים מגיעים לים. ואני כל חיי הייתי נחל, זורם באי נוחות בחיים הפתלתלים. האם הגיע זמני להשפך לים?

המשכתי ללכת. לא יכולתי לעצור. המים הרכים ליטפו את כפות רגלי והזמינו אותי להכנס יותר פנימה.

עם כל צעד, המים כיסו שטח נרחב יותר מגופי. לא היה לי קר, למרות שידעתי שקור המים בעונה הזאת של השנה אמור להיות בלתי נסבל.

המים הורידו את משא התיק מגבי. הם השילו את נעליי ואת גרביי מכפות רגליי. הרגשתי איך הם מכלים את טיפת האנושיות שהייתה בי. לוקחים ממני את כל מה שיכולתי להציע.

המחשבות הפסיקו להציק לי. מאותו רגע, התמסרתי כל כולי למרחב החשוך והאינסופי שעטף אותי.

נשימה אחרונה.

אני ים. אני לילה. אני חושך. אני דממה.

ציוץ הציפורים נשמע מרחוק, וקרני שמש חמימות הפיצו בחדר אור רך.

פקחתי עיניים לאט, ולא הבנתי איפה אני.

הסתכלתי מסביב. המקום הזה מוכר... כן! זה החדר שלי. אבל מה אני עושה כאן?

ניסיתי לשחזר את אירועי האתמול, אבל לא זכרתי כלום.

לצד המיטה היה מונח תיק רטוב. הורדתי מעלי את השמיכה הרכה ופתחתי את התיק.

היו שם קופסאות שימורים, קופסאת גפרורים, שמיכה שהסריחה מרטיבות, עט בלי דיו ודף מקומט.

על הדף היו משורבטים משפטים מחוקים, אבל הצלחתי לקרוא את הרוב.

"....אני ים. אני לילה. אני חושך. אני דממה."

לא זזתי במשך כמה דקות.

ואז, פתאום זה הכה בי.

כן, מתתי באותו לילה.

אבל דבר אחד שכחתי.

השמש נמה כל לילה בתוך הים, אבל בכל בוקר היא שבה ומפציעה בשמי היום.

השעות החשוכות ביותר הן השעות שלפני הזריחה.

אני בחיים. נולדתי מחדש. נשמתי שבה אלי.

הרגשתי כמו תינוק שרק יצא אל החיים הבלתי צפויים.

הבטתי בעולם בעיניים חדשות.

החיים עוד לפני.

יום חדש מתחיל.