סופר גלו.

אתמול בלילה לא הצלחתי להרדם,אז שמתי את האוזניות של הפלאפון והקשבתי לשירים.

 השירים הראשונים שהיו משום מה,היו רק אלה של גרין דיי.

למי שלא יודע,אני מעריצה של גרין דיי בערך שנה כבר,ועד יולי ככה הייתי מאוד אובססיבית לגביהם.

פתאום,איך שהתחיל השיר הראשון (Boulevard of Broken Dreams) הרגשתי ממש ריקנות,כאילו אני נעלמת לגמרי.

 בתקופה של האובססיביות גרין דיי ממש שינו אותי,ואתמול פתאום הרגשתי כזאת תחושה כזאת של-

 קיץ,התקופה-הזמן שבו השיר נכתב.

הרגשתי כאילו אז בקיץ הזה כשהשיר נכתב,הכל היה טוב,כאילו חזרתי לילדות שלי,לתמימות,והרגשתי כאילו היה אז הכי טוב,אפילו שברור לי שאין כזה דבר.

בסוף Good Riddance(Time of Your Life) התחלתי לבכות. לא יודעת למה.

בקיצור,וסליחה על החפירה,הרגשתי כאילו אני הולכת ונעלמת,וזה לא הרגשה כיפית,כי ברגע שמפסיקה האובססיביות ללהקה שאתה אוהב-בזמן כזה או אחר-כל העולם שאתה מכיר במשך כמה זמן משתנה,ואולי זה לוקח מעט זמן להבין את זה,אבל אני פשוט מרגישה רע.

מה שכן,אתמול הבנתי- תמיד,אבל תמיד,ולא משנה מה יקרה,גרין דיי ילכו איתי.

כל כך השתניתי בשנה האחרונה,שהם פשוט חלק בלתי נפרד ממני,ולכן תמיד יהיה לי מקום בלב (אזהרת קיטש: מעל המותר) אליהם. וזה לעולם לא יהיה כמו לשום להקה אחרת. שום להקה בעולם לא תגיע לכזה דבר. גם כי זה פשוט לא יכול לקרות,וגם כי אני לא חושבת שאני מסוגלת לעבור את אותו דבר שוב.