אני כבר כמעט בת 20.
שומעת ג'סטין ביבר במסך השני במחשב של אחי הגדול, כותבת פוסט בבלוג של אותה ילדה כשהייתי מגיל 12, ומסננת חופשי כל מה שקורא בפלאפון שלי שמונח 20 מילימטרים מהמקלדת.
הופה רק כתבתי עוד שיחה נכנסת.
מי עדיין מחייג לאנשים ב2015? או תשע"ו?
מה השתנה?
מה חדש?
מי אני היום?
אני חושבת שאני קצת מכירה את עצמי יותר טוב, אני קצת יותר מודעת.
"what do you mean.. when you nod your head yes but you wanna say no, what do you mean?"
ג'סטין ממשיך, ולא, זה לא טימברלייק, אני עדיין שומעת את ביבר.
אני יודעת עם מי אני פורחת, ובערך מתי, אבל נשארת עם מי שאני לא.
אני שמחה במהלך השבוע, אני חוזרת הבייתה בסופ"ש ופתאום אם יש רגיעה, אם אני לא צריכה ללכת לשום מקום, אז אני יושבת פה על הספה ורואה עם עצמי סדרות ונהנת מכל רגע, אם אתה נהנה ממה שאתה עושה זה לא בזבוז זמן, תמיד חשבתי ככה.
ואז פתאום השעה שתיים ורבע, ואני לא הולכת לישון עדיין.
לא.
אני אראה קומדיה רומנטית. למה לא? היא נראת יותר מצחיקה מרומנטית. בול.
קלילה ומצחיקה ועל 'החברים הכי טובים' כי כבר עשו את הסוויטץ' הזה בהוליוד והפסיקו למכור לנו שזר גבוה ומסתורי הולך להפיל אותנו מהרגליים, עכשיו מנסים לשכנע אותנו להוציא את כל הבסטיז מארון הפרינד-זאון.
והם מתנשקים והם רבים והם מתרחקים. והוא רץ אחריה עם זר פרחים ומפספס את המונית אבל
בדיוק יש אדום, והיא מיד משלמת ויוצאת אליו ומנשקת אותו שוב.
וזה הסוף. והם שמחים. והם מחובקים ועוברים יחד לדירה חדשה.
ואני מוחה דמעה.
לא כי התרגשתי, לא כי התחברתי, לא כי זה היה סיום יפייפה והסרט נגע לליבי.
אני בוכה על מר גורלי, כמו תמיד.
הכתוביות מתחילות ואני שמה על PAUSE וממררת על חיי. על איך תמיד אני אהיה לבד. לא איזה חתיך מסתורי יגיע, ואני תמיד אפחד מידי להודות בכל רגש אמיתי, ואני תמיד אברח מכל סיטואציה שמזכירה אפילו קצת התקרבות.
אז אני אראה עוד סרטון על מישהי עושה ליפסינג ומשתגעת באוטו. ואני אראה עוד סרטון על איזה חתול ששמים לו משהו על הראש.
אני אעשה לייק לעוד תמונה, ואעשה אפ-ווט לעוד פוסט ב9GAG.
אני אשמע עוד שיר, אעשה שאזם שוב לגלגלצ, אחייך ואקפוץ בעוד מסיבה, אעצום את העיניים ואתמכר לעוד זמר בעוד הופעה.
אני אשתה עוד כוס של בירה, ארים עוד שוט, אשלם על עוד צמיד בספרייה.
אלחץ פעמיים על עוד תמונה של נוף אקזוטי בחוף קריבי באינסטגרם, אולי גם על תמונה של מישהי שלבושה יפה באיזה פסטיבל במדבר.
אני אשים עוד שיר ביוטיוב, ועוד אחד, ואולי עוד אחד אבל הפעם ישראלי.
אחליט ללחוץ על עוד קישור של אלה שאני עוד לא מכירה כדי 'להרחיב אופקים'.
אני אעשה עוד פרצוף לפני שאני אוריד את הכלבה לטיול, אני אחשוב שוב ש-למה אני עושה פרצופים כשזה החלק הכי טוב ביום שלי ואלטף את לילי שוב.
אני אשיר שוב במקלחת, חזק, ואשים שוב פילינג.
אני אפתח שוב את הארון, אזכר שוב שכל הבגדים על המיטה, אפתח את הארון שוב בכל זאת.
אפתח שוב את המקרר, אזכר שאני לא רעבה, אפתח את המקרר שוב בכל זאת ואקח פרי.
אתבע שוב במילים מבולגנות, אחשוב שוב למה לא לקחתי אף פעם קורס לכתיבה יוצרת, אחשוב שוב שאם כבר אז אני אקח קורס ציור כלשהו, אחשוב שוב שלמה לעזאזל לא לקחתי עדיין קורס כזה.
אומר לעצמי שהנה שוב לא הגעתי לפואנטה בפוסט ממש כמו הילדה שהייתי, ואזכר שממש כמו הילדה שהייתי לא הייתה לי שוב פואנטה מלכתחילה.
עושה פליי על הסרט והנה יש פספוסים ואני רק מחזיקה את הבטן מרב צחוק.
השעה ארבע וחצי בבוקר וכל מה שהייתי צריכה כדי לא לתבוע בחצי שעה של רחמים עצמיים זה לא לעצור את הסרט.
להבין שוב שאני חושבת שכל דבר קשור אליי.
לומר שוב שהשנה אני אלך לבדוק אם יש לי מאניה-דיפרסיה, ולדעת שגם השנה אני לא אעשה את זה.
אבל אולי אני לא אברח מבנים השנה, נראה..
שנה טובה ומתוקה ומפתחת ומקדמת ומדהימה וקסומה ואולי לא הכל יהיה יותר טוב מהשנה שעברה אבל אולי אנחנו ניהיה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
