(The doors)
מרגישה אבודה, עזובה, מבולבלת ובודד.
איך זה קורה לי?
לפני חודשיים, בשיא החום של יולי אוגוסט, הייתי בקמד. בכיתי הרבה, אבל נהנתי. ידעתי שאני מאושרת. בכיתי כי למדתי על עצמי, נגעתי במקומות חדשים בלב.
אני מרגישה ששוכחים אותי. שאני נעלמת. שאני לא חשובה. שאני מיותרת.
אני לא קריטית. אין בי צורך, ואין רצון שאני אהיה.
החברה היבשה, הבחורה החוסמת.
כנראה שאני מביאה את זה על עצמי , מה עושים?
אני פשוט מרגישה שאני לאט לאט פחות מעצמי. כל יום שעובר פה אני מבינה שכל מה שחשבתי שכבר השגתי באזרחות ועבדתי עליו כל התיכון, כל החוזק הנפשי שחשבתי שהגעתי אליו, איננו.
לא בכיתי כמו שבכיתי בארבעה חודשיים האחרונים מאז כיתה ג'. היו ימים בקורס שהמפקדת שאלה אותי מה שלומי ובכיתי.
ו התשובה הזאת של ' אני לא יודעת'. כי אני באמת לא יודעת. גם אני כבר לא מקבלת אותה. אני רוצה לדעת מה קורה לי. מה אני מדליקה. מה זה כל הדברים האלה שעוברים עליי שאני לא מבינה ואז אני לא יכולה לשתף? זה באמת כזה נורא או שהפחד האמיתי שלי זה לגלות שדווקא אני ריקה בפנים. אולי בעצם אין בי עומק ומה שאני זה מה שיש. ילדה שחזרה לילדות בכל המנטליות שלה, ו אולי בכלל לא התקדמתי בכלל והכל היה שקר אחד גדול.
מה יהיה?
למה זה מרגיש כאילו כולם עוזבים אותי, אולי אני פשוט עוזבת את כולם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
