לא דובים ולא נעל:O

חזרתי הביתה אחרי שני קונקשנים, שלקחו בערך 20 שעות.

אני חושבת שעד שעליתי על השני הייתי עדיין על סף דמעות מרב עייפות וגעגועים למי שהשארתי מאחור, למי שלא ראיתי כבר חודשיים, לעצמי, לחדר שלי קצת, ומלחץ לעייפות שכבר הייתי חייבת להוריד ממני.

הגעתי, נכנסתי עם כובע, אמא לא זיהתה אותי חחח היה מצחיק. התחבקנו.

הסכמתי עם עצמי שמאז שאני אחזור אני אהיה יותר נחמדה לדורון, עבד פלאים עד עכשיו.

הצלחתי להירדם בשעה נורמלית מרב עייפות, קמתי מוקדם ללכת לסימון.

היה מדהים! כל הבנות שאיתי בקורס מדהימות וחמודות ו התפקיד נראה כלכך כייפי וכלכך מפתח.

הראו לנו את כל הכלים ו אנחנו צחקקנו והתלהבנו והתגבשנו בנתיים.

כמובן שבדור של היום, עד ארוחת צהריים כבר פתחנו קבוצת וואטסאפ.

פגשתי את מאי ברכבת הביתה.

הגעתי ונרדמתי.

ואם הפוסט הזה נשמע קצת מנוכר זה כי אני מרגישה קצת מנוכרת, ובייסיקלי עוד לא עיכלתי שאני פה.

ומה זה הג'טלג המוזר הזה שהולך הפוך ?

המחשבה הרווחת היא שכתמצא מישהו לאהוב, והוא יאהב אותך חזרה הוא יעזור לך למצוא את עצמך. הוא יקבל אותך כתושה ומרוסקת, חסרת תקווה, ייעשה כל שביכולתו לגרום לך להיות מאושרת.

אז זהו, שלא.

קחי את עצמך בידיים, תתכנני תוכניות, תבצעי אותם, תפסיקי "לזרום", אבל אל תפסיקי להיות ספונטנית. יש תוכנית, אבל היא לא חצובה בסלע .

תאהבי את עצמך, תיהיה מאושרת, והאושר הזה יביא איתו מישהו שרק יעשה אותך יותר מאושרת.

ומי ייתן ולאט לאט תלמדי להביע הכל במילים ולא רק חצאי דברים.

16:56 east coast:

בסך הכל, אני קצת בודדה.

והטיול הזה מלמד אותי הרבה על עצמי.

להרבה מזה זה על כמה שחסרה לי אהבה בחיים.

ולווא דווקא אהבה של סרטים.

רומן קליל, ההתרגשות הזאת, שפחדתי מהם כמו מאש.

זה חסר לי.

לאהבה של חברים. כי הלבד שלי הוא קודש קודשים אבל לא ידעתי כמה הקשרים שלנו חזקים עד שהבנתי שאני מתגעגעת לכולכם.

גדלתי והשתנתי ולאט לאט אני מכירה את עצמי מחדש.

I mean like can't your white ass see that I'm as experienced at this as your mama at raising children?!

-as virgin as a nutella before taking that gold lid off-

מי זאת ככה שאחרי שלושה שבועות באמריקה ירדה מהפסים לגמרי?