את חיה בעבר.

כל זיכרון קטן.

כל חיוך. כל מגע, אפילו של האצבעות.

כל מבט בעיניי הדבש האלו, שגורמות לך להתמוטט מבפנים.

זה נחרט, נצרב לך במוח (בלב?).

וכשזה תוקף, יש את הצביטה ההיא, המוכרת.

שגורמת לך לעצום את העיניים בחוזקה ולנער את הראש.

כי את לא רוצה להיזכר, נכון?

את רוצה לעבור הלאה.

את רוצה להמשיך לחיות.

ואת אפילו כבר לא יודעת מהי ההגדרה לרגש,

כי זה משהו שלא קיים.

אז איך יכול להיות שכל כך כואב לך,

על כלום?

Let GO