יש לי מחסום כתיבה ומחסום רגשות כ'כ חזקים.

אני דוחפת הכל הצידה למקום קטן, ובמקום זה מתעמקת באהבה עצמית מזויפת.

אני לא רגישה יותר. אני לא אכפתית יותר.

אני אדישה. לא אכפת לי.

רק מכמה דברים מאוד מסוימים.

עם הזמן אני נהיית פשוט קרש. אדישה. אפאתית.

כמוה.

וזה מפחיד אותי.

פרו אנה? כן.

משהו בתוכי התרקב.

מה שנשאר זאת העטיפה הזאת שנקראת הגוף שלי.

שלמעשה זה כל מה אכפת לי ממנו בימים האחרונים

והרגש והעומק, שומדבר.

שוב פעם ההרגשה הזאתי שאני לא יודעת איפה אני נמצאת.

ומה המקום שלי.

כנראה שזה בא עם הקטע של לעבור דירה.

 עפתי ביי.