...My World, With My Dead Soel

זה הבלוג החדש שלי..

יש לי כבר בלוג אישי, אבל כל החברים שלי קוראים בו..

חוץ מזה אני לא מישהי שיודעת להיפתח, ככה שכשרע לי אין לי את האפשרות לרשום פוסטים אישיים שאני לא רוצה שמי שאני מכירה יקרא..=/

זה יהיה בעיקר בלוג של פריקת רגשות, כי יש לי כבר בלוג של "היום עשיתי ככה וככה"..

אני לא יודעת אם מישהו יקרא כאן והאמת שזה לא כזה משנה לי, כל עוד יש לי את המקום הזה שאני יכולה ללכת אליו בעתי משבר..

פעם קראתי משהו כל כך חכם, לפיו לכל אחד יש כוס בחיים. תפקיד הכוס הזו הוא להכיל צרות, בעיות, כאבים, בדידות, פחדים.... אצל רוב האנשים הכוס מתמלאת מעט, והם דואגים לרוקן אותה. אפשר באמצעות שיתוף עם אנשים אחרים. אפשר באמצעות פעילות שהם אוהבים לעשות. אפשר, כמו שרואים בסרטים האמריקאים הטיפשיים, לשבת עם מיכל גלידה, פיג'מה וחברה מול סרט של דיסני. אני לא מרוקנת את הכוס. והיא עולה על גדותיה. שוב, ושוב... וכל פעם אני מרוקנת קצת, ממש מעט, כדי שאוכל להמשיך, להחזיק מעמד. אבל הקצת הזה, מתברר, לא מספיק. וכשבאה צרה חדשה, והיא לא חייבת אפילו לבוא באמת, אולי מבפנים, הכל גולש... כל מתפזר. הכל נעלם כל-כך, שלפעמים לא נשאר אני..

זאת הדרך שלי לרוקן את הכוס הזאת..

כנראה בגלל שאין לי אף אחד אחר לדבר איתו בעולם הזה..

אמנם חברים שלי אומרים לי כל הזמן "אם את צריכה לדבר אני תמיד פה" וכל זה, אבל כמו שהזכרתי כבר קודם אני ילדה מאוד סגורה ונורא נורא קשה לי להיפתח ולדבר על הרגשות שלי..

אני בטוחה שהרבה יזדהו איתי.. גם בקשר לקושי להיפתח, וגם בקשר לכוס הזאת שקשה לי לרוקן..

תגידו, איך אתם מרוקנים את הכוס הזאת?

מה אתם עושים כשכואב לכם?

33>