אני יודעת שאף אחד לא באמת קורא את הבלוג האנונימי שלי, אבל אני בכל זאת כותבת, כדי להוציא את הכל.
כל אחד צריך להוציא את כל מה שיש לו בפנים, גם אם אף אחד לא שומע, עדין להגיד את זה, לדבר על זה, ולפעמים גם, לצעוק את זה. גם אם אף אחד בכל מקרה לא ישמע.
אבל לפעמים, אתה לא רוצה שישמעו. אתה רוצה לספר את זה לכולם, אבל מפחד מהתגובות שלהם, מפחד שהם יתחילו לרחם עליך ואז תבין שזה לא אתה סתם עם האשליות שלך שהחיים שלך מפוררים והרוסים, אלא זה גם מה שאחרים חושבים, כלומר זאת לא אשליה או סיוט, זאת המציאות, ואי אפשר לברוח ממנה ולא משנה מה.
אצל כל אחד זה משהו אחר. כל אחד חושב שיש לו את הבעיה הכי גדולה ושהחיים שלו הרוסים לגמרי, אולי זה גם נכון, לא אני שאשפוט, אך אם כך, יש יותר מידי דברים שבגללם החיים שלנו נהרסים, יותר מידי ובקלות רבה מידי.
עכשיו, אני אכתוב את זה. את הבעיה שלי, הבעיה שהורסת לי את החיים, לא משנה עד כמה זה כואב לדבר על זה שוב ושוב ולחשוב על זה כל פעם מחדש, אין לי ברירה. אתם יודעים למה? טוב כי..זה החיים שלי. זה לא מישהו שאני יכולה לברוח ממנו למקום אחר, זה הדבר הזה שירדוף אותי עד סוף ימיי. זה החיים שלי.
אמא שלי הורסת לי את החיים ככל שיכולה. זה לא שהיא סתם לא מרשה לי הרבה דברים ומגבילה אותי בכל דבר, זה זה, שהיא שונאת אותי. אתה כנראה חושבים לעצמם: "נהה..סתם היא רבה איתה היא עדין אוהבת אותה, גם לי זה קורה."
אז רק שתדעו..
היא אמרה לי את זה.
ולא סתם אמרה ככה פעם אחת כי כעסה.
היא אמרה את זה הרבה.
יותר מידי.
כל פעם מחדש.
"אני מצטערת על היום שבו הולדתי אותך."
"באת מהשטן."
"עופי מכאן לעזעזל."
היא העיפה אותי הרבה מהבית..גם אם זה היה בשעות המאוחרות של הלילה, ללא מפתח, כדי שלא אוכל לחזור.
מצאתי את עצמי בחוץ, בלילה,בקור, בחושך... טיילתי בין הרחובות,בשקט, חשבתי על הכל..למרות שרציתי לשכוח.
ועכשיו, אחרי שיחות עם העובדת הסוציאלית. אמא שלי הגיעה למסקנה שהחינוך בישראל הוא שיטי,ואם היא תגביל אותי בדברים ולא תרשה לי דברים, אז כל האמהות בישראל יסתכלו עליה ולא ירשו לילדים שלהן גם.
אני יודעת שזה טמטום =\
אבל גאדמיט..למה אני סובלת?
איבדתי הרבה אנשים בגלל התנהגותה של אימי, במבט אחורנית, אני חושבת לעצמי, שכך עדיף. אם הם עזבו אותי בגלל זה, אז הם לא חברים אמיתיים. החברים האמיתיים נשארו לצידי וחלקם כבר כמה שנים טובות [בסביבות ה-6 שנים].
אבל באותה התקופה שבה הם עזבו אותי, הייתי שבורה, שבורה לגמרי. כי גם ככה הרגשתי שאין לי משפחה, וגם ככה לא היו לי הרבה חברים, ומי שהיה לי, נאחזתי בו בכל כוחותיי ופחדתי לאבד אותו. אבל בסוף חלקם גם איבדתי. זה היה קשה. תאמינו לי, זה באמת היה קשה.
אבל עוברים את זה.
אבל המציאות עדין נשארת. ואין לאן לברוח.
זה החיים שלי ואין משהו שאני אוכל לעשות בנוגע לזה. לעולם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: