כואב לי.
כואב לי מבפנים.
אני נזכרת בחודש הראשון שהיינו ביחד
כל יום קיבלתי לפחות סמס 1 ממך שבו אמרת שאתה אוהב אותי.
עכשיו, עוד כמה ימים אנחנו חודשיים ביחד,
באמת השתנה כל כך הרבה מאז? =\
לפני חודש, עשית הכל כדי להיפגש איתי,
וויתרת על פגישות עם חברים,
ביטלת דברים.
הכל העיקר לראות אותי, גם אם זה רק לשעה.
אני זוכרת את הסמס הזה "אני אוהב אותך. לא רגע, תשכחי מזה. אני מאוהב בך."
אני עדין זוכרת את ההרגשה שהייתה לי באותו רגע.
שלחת את הסמס הזה כמה דקות לאחר שליווית אותי הביתה לאחר הפגישה שלנו.
התפשט לי חיוך על הפנים,
לא חיוך גדול ומאושר,
אלא חיוך קטן, שלא הצלחתי למחוק מהפנים, גם לא רציתי.
עכשיו, אני צריכה לזייף חיוכים כדי שלא תשאל "מה קרה?"
טוב כי..
אתה אף פעם לא מבין אותי.
יש לך מן חיים מושלמים כאלה, ואתה לא מצליח להבין את החיים ההרוסים שלי.
בגלל זה הפסקתי לספר לך מה עובר עלי.
אני גם פוחדת שתחשוב שאני אימו או משהו,
אתה והחברים שלך עם השנאה הזאת כלפי אימואים..=\
אני לא אימו, פשוט יש לי חיים הרוסים כאלה, שנדפקתי מכל הכיוונים.
אמא שלי שונאת אותי.
אני חיה עם אבא חורג שלא שם עלי זין.
כל פעם מישהו אחר מהחברים שלי בוגד בי, ודופק אותי.
שתקתי כמה ימים, והייתי פגועה מבפנים, כולם אמרו לי לדבר איתך על זה.
אבל לא יכולתי, כי אתמול אמרת שתתקשר ולא התקשרת,
ואז כעסת שיצאתי עם חברים אחרים =\
והיום, לא באת,למרות שאמרת שתבוא.
אני עדין שומעת ממך את המילים "אני אוהב אותך".
אבל אני יודעת שהן כבר לא מה שהיו פעם.
מה השתנה מאז? אני לא השתנתי, גם אתה לא.
אז מה קרה? הזמן? אבל זה רק חודש..
זה נגמר לך תוך חודש?
הגעתי למסקנה אחת, כואבת כל כך;
זה כואב לראות סימנים, ולדעת שהבנאדם שאתה אוהב לא אוהב אותך כבר באותה המידה כפי שאהב.
אבל הכי כואב-
זה להודות בזה.
אני לא רוצה להודות. בבקשה, אל תגרום לי.
אני בוכה כל פעם שאני מנסה להודות..
אני לא רוצה שזה יהיה אמיתי.
בבקשה לא..
אתה אף פעם לא תקרא את זה, אני יודעת.
לא כי לא אכפת לך,אלא כי אני לא אתן לך.
אתה בכל מקרה לא תבין.
ותתחיל לחשוב עלי שונה, אני לא רוצה לראות את המבט הזה שמבשר ששום דבר לא יהיה כפי שהיה.
אני מפחדת מכל כך הרבה דברים רעים שיכולים לקרות בינינו,
אל תתן להם להתגשם.
בבקשה..
אני הרי כל כך אוהבת אותך,
ועוד 4 ימים אנחנו חודשיים ביחד.
אתה אפילו לא זוכר,
אתה יודע איך אני יודעת את זה?
כי כשהיינו חודש ביחד, שבוע לפני התאריך כבר קיפצת, ולא נתת לי לשכוח את התאריך המיוחד.
עכשיו, אני לא אראה אותך בערך 3 ימים.
משום מה, אני בטוחה שגם לא תזכור את התאריך.
ה-14..
כן. זה כואב.
אני ממשיכה לחיות באשליות [?]
לא מצליחה להודות.
לא רוצה.
אל תגרום לי להודות בזה..
שהכל שונה.
כי עבר כבר חודש.
והכל נגמר.
כי אני אוהבת אותך.
אוהבת אותך כל כך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: