או כן או לא, חד משמעית- אולי, וגם זה מוטל בספק.

אוקיי, אז כהרגלנו- הקדמה.

בתקופת התיכון הקמתי יחד עם חברי לטור, החנונים במיוחד, ראוי לציין (ולפני שתתחילו להתבכיין- גם אני), חאבורה. קראנו לה "חבורת החנונים המודרניים". לאחר מכן גם נכנסנו חזק לקטע של ההגנה על אחדות החבורה והטור, והקמנו ממשלה לטור וכדומה, אבל זה לפעם אחרת. בכל אופן, יחד עם החבורה הפרטית שלי לעגנו בנסתר לשיעורי ספרות ולחומר הנלמד בהם, ולכן החלטנו שגם אנחנו יכולים, והתחלנו לכתוב שירים ולפרש אותם. הכל היה טוב ויפה, עד שK SHADOWS, ידידתי לספסל, הציבה בפני אתגר, והוא: לכתוב סיפור קצר על הנושא הנלעג ביותר של הטור שלנו- קונסטנטין לוין, הלא הוא קוסטיה. הסיפור שזור באינספור בדיחות פרטיות ואזכורים מתקופת התיכון, אבל אני מאמינה שבעלי דמיון פורה, יצליחו ליהנות מהסתירות שלו גם בלי להבין הכל. עמכם הסליחה על המחסור בציניות בהקדמה הנזכרת לעיל, יש מספיק בסיפור עצמו.

ולהלן:

קוסטיה לוין על גשר המזבח/ אפולו סמינת'אוס

פרק 1- צב עסקים מוזר

נמוך קול אך היטסוק היה קוסטיה לוין, בעיר מולדתי ****, והיה הוא נהנה לשמוע "אלטר ברידג' " להנאתו.

תחילה ישב הוא בכפר הצפונבונים, אך לאחר מכן ראה כי לא טוב, והחליט להעביר את גן הירקות שלו ואת זרועותיו הגדולות למחוז חפץ אחר, בו יוקל לו לירוק ברחוב.

ימים ימים היה יושב קונסטנטין לוין בלילות, והיה סורג לעצמו גרביים ורודות במסרגות "8", אשר היו קטנות עליו כמעט תמיד. בשל היותו טיפוס אדיש, היה קוסטיה בעל חזות אחידה של אדם משכיל הלומד כימיה-פיסיקה, ואינו מופרע משאר האדם.

קוסטיה לוין היה קם בבקרים, לובש בגדים נקיים, ויוצא לעבר האוטובוס, שם מצא נחמה בניהול עסקאות עם נהג האוטובוס, וכך חש כאדם בוגר.

יום אחד, בעודו רץ לחדר הכושר בכדי להרים משקולות עם אוזניו, ראה קוסטיה צב עם פלאפון, שצעק דרכו על המזכירה שלו. לוין נקרע בין הרצון לפתח את שרירי אוזניו לבין תפיסת צב-עסקים, וניצולו למען משחקים בבורסה היפאנית. קוסטיה החליט שאת אוזניו יפתח ביום אחר, והחל לרדוף אחרי הצב הרגזן. הוא רץ מהר; מהר כמעט כמו דן, אך לא שם לב שהוא נסחף. לאחר שניצל באורך פלא מטביעה על ידי "סופרוסי"- גיבור העל המציל את חייהם של סובייטים מכל העולם, חזר קוסטיה ומצא את הצב כמעט באותו מצב, והמשיך ברדיפה אחריו. מה חבל, שקוסטיה שוב לא שם לב, והפעם דרך על שריונו של הצב, והחליק לתוך מחילה בה היה נהר שוקולד לבן, שמשני קצותיו נמתח גשר זכוכית, ושמו היה "גשר המזבח".

כעת הוא היה לבדו. קוסטיה לוין לבדו, בעולם המופלא של גשר המזבח.

מכירים את האנשים האלה שתמיד חושבים מה שהאנשים מסביבם חושבים, וכשהם משנים סביבה, הדעות שלהם משתנות בהתאם? שונאת אותם.

הרשו לי לספר לכם משהו על עצמי- אני פריקית של תביעות. אני נשבעת, ברגע שימלאו לי 18 אני אתחיל לתבוע אנשים על ימין ועל שמאל. בינתיים אני רק מאיימת. אז נכון שאנשים בעלי מנת משכל ממוצעת ומעלה לא היו מתייחסים למטורפת המוזרה שמצביעה עליהם עם מבט זועם (מישהו אמר Crazy Monkey?) ומאיימת שהיא תתבע אותם, אבל למזלי IQ ממוצע ומעלה קצת קשה להשיג באזור. טוב, לא שציפיתי ליותר מתושבים של עיר שהתפתחה ממעברה, אבל בכל זאת, עם כמות הטיפשות שיש פה אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שהגעת למפגש משפחתי של  "האווירון". לעזאזל, יותר קשה למצוא פה בנאדם נורמאלי מאשר למצוא מחשוף אמיתי במיאמי.

בכיתה י', באמצע מרתון מטורף לקראת בגרות עם המורה להיסטוריה, יוהנה השקרנית, נכנסה גברת שָרְלִי לכיתתנו, ופשוט צילמה אותנו במצלמת הפלאפון המשוכלל שלה (שנקנה בכסף שאמור היה להאכיל אותה ואת משפחתה למשך חצי שנה), וברחה. אני, בתור בחורה הקנאית לזכויות האדם והאזרח, לקחתי על עצמי את אחריות הטיפול באותה שרלי. זינקתי מהכיסא ויצאתי אחריה. למזלי היא לא התרחקה יותר מדי, כי אחרת הייתי צריכה לרדוף אחריה, וזה, ידידיי, מהווה רעיון מגוחך אף יותר ממילון עברי- אנגלי בהוצאת עמיר פרץ. בכל אופן, התחלתי לצעוק עליה, ודרשתי שתחליף איתי פרטים. (טוב, נו, ניסוחים זה לא הצד החזק שלי..). לאחר מכן איימתי עליה שאם לא תפסיק אני אתבע אותה (זה הרי התבקש), ואקח ממנה את כל הכסף שאין לה. כשחזרתי לכיתה כל התלמידים נעמדו (בערך 10 במספר כי כולם עברו לכיתות אחרות ורק אנחנו, העצלנים, שלא היה להם כוח לעמול בשביל מורה שלא ממציאה את ההיסטוריה, נשארנו עם יוהנה) וספק מחאו לי כפיים, ספק התפקעו מצחוק.

למחרת, יוהנה, שלא כל כך מצא חן בעיניה שיום לפני אני היא זו שקיבלה את כל התשואות ולא היא, למרות יכולות הבדיה המפותחות שלה, החליטה שממנה יותר לא יעשו צחוק. אז היא הופיעה לשיעור עם המכנס הפוך. הבהרה: זה לא שהמכנס היה עוד אחד מהמכנסיים האלה שהסבתא היקית מתעקשת לתפור לכם, והדרך בה לובשים אותם לא משנה, כי בכל מצב הם יגיעו למפתח הלב (הולך יופי עם סנדלים וגרבייםC). המכנס שלה היה מכנס נמתח דמוי ג'ינס עם כיסים ושרוך למען התאמת היקף המכנס להיקף שלך (אם תשאלו אותי, אצלה היה אפשר בקלות לוותר על זה), ואני שואלת את עצמי "אישה! את לא שמה לב שבשביל לקשור את השרוך היית צריכה לשלוח את הידיים שלך אל הגב? או שכשאת 'שמה' משהו בכיס, הוא מגיע לרצפה במקום?" אח"כ היא באה אלינו בטענות שאנחנו גנבנו לה את הפלאפון, את הטושים ואת התיק. (טוב, התיק היה תרגיל שלי, אבל הייתי חכמה מספיק בשביל לעבוד עליה ולגרום לה להאמין שזה עוד אחד מהחפצים שנפלו לה מהכיס).

שיהיה לכם יום נפלא דבש!

שיעור ביולוגיה, דיון על גייז בין שלוש מחברותי:

שרי הכושית המלוכלכת: "איזה באסה זה, כל השווים הם גם הומואים."

אקסודוס המשתפרת: "נכון. קחי למשל את מייקל מנמלטים, עברי לידר.."

עדידס: "אמיר פיי גוטמן!"

K

"מה??! לא?"

המממ

טוב, מכיוון ולאחרונה נוסף על עצלנות היתר שלי גם חוסר השראה (או כשרון, איך שתקראו לזה), נבצר ממני מלכתוב פוסט ארוך ואיכות.. ארוך. אז אני אגדיל את הכתב כדי שזה יראה ארוך יותר. לצערם של מספר זכרים, האפשרות קיימת רק לגבי פוסטים/ עבודות להגשה בשל"ח, ולא לגבי איברי גוף.  So Please Don't Try This At Home.

לפני כמה שבועות פגשתי בחזיר בר. זה קרה כשטיילתי לתומי בטיילת עם ע', הכלבה שלי. התיישבתי על אחד הספסלים, והחלתי לקרוא ספר (טוב, טוב! להסתכל בתמונות) תוך כדי שמיעת מוזיקה בעוצמה מוגברת. על כן, לא ראיתי וגם לא שמעתי שום דבר מסביבי (לא שאם הייתי יושבת סתם ככה הייתי רואה או שומעת יותר טוב, אבל מילא). פתאום קלטתי בצידי שדה הראיה שלי את ע', מזיזה את ראשה בתנועות חדות ונמרצות. כאשר הסתובבתי בכדי לראות על מה היא מסתכלת, נוכחתי לדעת שבמרחק של כ-5 מטרים ממני, עמד לו חזיר בר והסניף איזה שיח. כמובן  שנבהלתי, אבל לא נכנסתי לפאניקה, והתחלתי להתרחק מהמקום בצעדים איטיים תוך כדי ניסיון להתקשר הביתה ולשאול לעצתו של אבא שלי. ומכיוון וכבר למדנו שמזל לא נמצא בכוס התה שלי (וגם לא בביסקוויט שתבול בו לצורך העניין), סבתא ענתה לי;

"הלו, סבתא? תני לי בבקשה את אבא"

"מי זה?"

"סבתא תני לי את אבא, נו!"

"אני לא מבינה. הולי?"

"סבתא! אני צריכה את אבא דחוף!!"

(ברגע זה, אם הייתי נמצאת בסכנה אמיתית, כבר הייתי מתה במשך כמה שניות ארוכות.)

אחרי עוד כמה "אני לא מבינה מי זה" "הולי? מה קרה?" "אה, את רוצה את אבא?" "י', קח, אני לא מבינה מי זה" הגעתי סוף סוף לאבא. הוא כמובן, המליץ לי בחום או לירות בו ולהרוג אותו (את החזיר, לא את אבא), או ללכת לכיוון השני לאט ובזהירות או להרים משהו ממש גדול ולנופף בו. מכיוון ששכחתי את האקדח שלי בבית, וניסיונות עקירת הספסל שלי לא עלו יפה, בחרתי באפשרות הבריחה. "אבל הולי!" הוא הוסיף "אל תצעקי, כי הוא יוריד לך רגל. וגם אל תרוצי, כי הוא יוריד לך רגל. אל תנסי גם לירות בו, אלא אם את בטוחה שתצליחי להרוג אותו, כי.." "כן כן, הוא יוריד לי רגל."  עכשיו הרגשתי ממש בטוחה. חיכיתי עד שע' ואני נצא משדה הראיה שלו, ופצחנו בריצה שללא ספק הייתה מביאה לנו מדליה בתחרות ריצה. באולימפיאדת הנכים אמנם, אבל עדיין, מדליה. בדרך נתקלתי גם בדרבן, שהיה כל כך אדיב עד שהוא השאיר לי את אחד מקוציו למזכרת. אחרי ששלפתי את הקוץ מהלחי, ע' ואני המשכנו בריצה, וכמובן שמרוב השלומיאליות שלי הייתי חייבת לדרוך לה על הרצועה (שהייתה קשורה אליה, אבל לא אליי) וכמעט לגרום למותה בחנק.

שלשום היינו אצל סבא, ואז הכול התחוור לי; גיליתי מהיכן אבא ירש את יכולות העידוד שלו. כשסיפרתי לסבא על תקרית החזיר, ועל איך שלא קרה לי כלום, הוא דאג להסביר לי מה היה קורה אילו הייתי נתקלת באמא חזירה וגוריה. בואו רק נאמר, שזה לא היה נעים.